בר"מ 8740-23 בר"מ 8740-23

1.בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים מיום 25.6.2023 (עמ"ן 28528-09-22, סגן הנשיאה א' שוורץ). בית המשפט המחוזי דחה ערעור על החלטתה של ועדת הערר לענייני ארנונה כללית שליד עיריית פתח תקווה (להלן: ועדת הערר או הוועדה) מיום 5.7.2022 (ערר 79/20, ערר 80/20).

2.מקורו של ההליך הוא במחלוקת שנסבה על חיובי הארנונה שהוטלו על המבקשים, שהם שלושה אחים, בקשר למרתף שירשו מאמם המנוחה בשנת 2011 (להלן בהתאמה: המרתף ו-האם). כבר בשלב זה יצוין כי המרתף מוגדר בספרי הארנונה של עיריית פתח תקווה (להלן: העירייה) ככולל שני נכסים – אחד שגודלו 84 מ"ר (להלן: החלק הגדול) ושני שגודלו 50 מ"ר (להלן: החלק הקטן).

3.להשלמת התמונה יצוין כי בין המשיבים 3-2 (להלן: המשיבים) לאם התנהל סכסוך משפטי בעניין זכויות הבעלות במרתף. מבלי להידרש לכלל המחלוקות וההליכים שהתנהלו בעניין זה, יצוין כי ביום 30.11.1999 קבע בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב והמרכז (השופט ג' גרשון) כי האם היא בעלת הזכויות בשטח של 95 מ"ר משטחו הכולל של מרתף (ת"א 18270/92) (להלן: פסק הדין בעניין הבעלות). ערעור על כך נדחה ביום 16.3.2003 על-ידי בית המשפט המחוזי (ע"א 1161/00, סגן הנשיא י' גרוס והשופטות א' קובו ו-מ' רובינשטיין). יוער כי בפסק הדין שבערעור צוין, בין השאר, כי המרתף נמצא בבעלות משותפת של המבקשים והמשיבים וכי "השותפות בין הצדדים משתרעת בכל חלקי המרתף". בעקבות פסק הדין בעניין הבעלות נרשמה האם כמחזיקה בחלק הגדול של המרתף בספרי הארנונה של העירייה.

4.ביום 21.12.2021, לאחר פטירתה של האם, קיבל בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופטת ח' קיציס) תביעה שהגישו המבקשים לרישום זכויותיהם במרתף. בעניין זה קבע בית המשפט המחוזי כי שאלת זכויותיה של האם במרתף כבר הוכרעה והפכה חלוטה בפסק הדין בעניין הבעלות. בהתאם לכך הורה בית המשפט המחוזי על רישומם של המבקשים כבעלי זכויות בשטח של 95 מ"ר במרתף (להלן: פסק הדין בעניין הרישום). עוד יצוין כי ביום 12.7.2007 הגיש המשיב 3 לעירייה דיווח בכתב לפיו הוא העביר את הבעלות בחלק הקטן של המרתף לאם (להלן: הדיווח משנת 2007). בהתאם לכך, נרשמה האם כמחזיקה אף בחלקו הקטן של המרתף.

5.ביום 14.6.2020 המבקשים הגישו השגות על חיובי הארנונה וטענו, בין השאר, כי לא הם החזיקו במרתף בתקופת החיוב – אלא המשיבים. בהתאם לכך טענו המבקשים כי יש להשית את החיוב בתשלום הארנונה על המשיבים.

6.ביום 14.7.2020 דחה מנהל הארנונה של עיריית פתח תקווה, הוא המשיב 1 (להלן: מנהל הארנונה) את ההשגה לגבי שנת 2019 על הסף מחמת איחור בהגשתה. למחרת, ביום 15.7.2020, דחה מנהל הארנונה את ההשגה לגבי שנת 2020. מנהל הארנונה ציין כי חיובם של המבקשים בארנונה ביחס לחלק הגדול של המרתף נעשה בהתאם לפסק הדין בעניין הבעלות. כמו כן, ציין מנהל הארנונה כי חיובם של המבקשים בארנונה ביחס לחלק הקטן של המרתף נעשה בהתאם לדיווח משנת 2007. בנוסף, מנהל הארנונה קבע כי לשומה עומדת חזקת התקינות הקבועה בסעיף 318 לפקודת העיריות [נוסח חדש] (להלן: פקודת העיריות).

7.ביום 16.8.2020 הגישו המבקשים עררים בעניין זה לוועדת הערר. לגבי שומת 2019, המבקשים טענו, בעיקרו של דבר, כי הודעת התשלום נשלחה לכתובתה של האם ולכן הם קיבלו אותה באיחור. עוד טענו המבקשים כי מיד לאחר שנודע להם על שומת הארנונה הם מיהרו והשיגו עליה לפני תום תשעים הימים המיועדים לכך לפי סעיף 3(א) לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה), התשל"ו-1976 (להלן: חוק הערר). כמו כן, המבקשים שבו על טענתם לפיה המרתף נמצא בשימושם ובהחזקתם הבלעדיים של המשיבים. לגישתם, רק בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס יחויב בארנונה ולכן יש לחייב את המשיבים בתשלום הארנונה. יתרה מכן, המבקשים טענו כי העירייה אף ניהלה נגד המשיבים הליכים לסגירת המרתף, לאחר שאלה השכירו אותו לצרכים שונים, ומכאן שידעה כי המשיבים הם מי שהחזיקו בו בפועל. ביחס לחלק הגדול של המרתף טענו המבקשים כי האם רשומה כמחזיקה שלו בספרי העירייה, ולא הם, כך שאין מקום לחייבם בתשלום הארנונה, אלא עד לגודל העיזבון. ביחס לחלקו הקטן של המרתף טענו המבקשים כי הדיווח משנת 2007 שעל בסיסו הם נרשמו כמחזיקים היה דיווח כוזב.

8.מנגד, מנהל הארנונה טען כי יש לדחות את הערר בנוגע לשומת הארנונה של שנת 2019 בשל כך שההשגה בעניין זה הוגשה באיחור. כמו כן נטען כי יש לחייב את המבקשים בארנונה בגין החלק הגדול של המרתף בהתאם לפסק הדין בעניין רישום הבעלות. באשר לחלק הקטן של המרתף נטען כי חיובם של המבקשים נעשה בהתאם לדיווח משנת 2007. עוד נטען כי אין למנהל הארנונה או לוועדת הערר סמכות להורות על גביית תשלום הארנונה רק עד לגובה עזבון האם. מכל מקום, מנהל הארנונה טען כי טענות אלה מהוות הרחבת חזית, בהתחשב בכך שהן נזכרו לראשונה רק במסגרת הערר. כמו כן, מנהל הארנונה טען כי במקרה זה לא חלה עליו חובה לחזור ולבדוק את זהות המחזיק.

9.ועדת הערר דחתה את העררים. בתחילה דחתה ועדת הערר את טענתם של המבקשים לפיה שומת הארנונה של שנת 2019 נשלחה לכתובתה של האם, ולכן הם לא יכלו לדעת על קיומה. בהקשר זה ציינה ועדת הערר כי בדיון שהתקיים ביום 17.3.2021 בפניה ציין המבקש 1 כי הגיע בשנת 2011 לסיור עם מנהל הארנונה במרתף משום שקיבל חיובים בקשר לנכס. בהתאם לכך קבעה ועדת הערר כי חיובי הארנונה נשלחו למבקש 1 והיו בידיעתו, וממילא ההשגה בקשר לשנת 2019, אשר הוגשה ביום 14.6.2020, הוגשה באיחור.

10.לגופם של דברים ועדת הערר קבעה כי רישומה של האם כמחזיקה בחלקו הגדול של המרתף נעשה בהתאם לפסק הדין בעניין הבעלות. בהמשך לכך, ובשים לב לעובדה שהמבקשים ירשו מהאם את חלקה במרתף, חובת תשלום הארנונה חלה עליהם כבעליו של הנכס. בהקשר זה ציינה ועדת הערר כי בהתאם לסעיפים 326-325 לפקודת הארנונה היה על המבקשים להודיע לעירייה ככל שהם אינם המחזיקים בנכס, אך הם נמנעו מלעשות כן. ביחס לחלקו הקטן של המרתף קבעה ועדת הערר כי חתימתו של המבקש 1 מופיעה על גבי הדיווח משנת 2007 וכי בהתאם אליו נרשמה האם כמחזיקה אף בחלקו הקטן של המרתף. בהמשך לכך קבעה ועדת הערר כי כל עוד המבקשים לא דיווחו לעירייה על חילופי מחזיקים במרתף חובת תשלום הארנונה חלה עליהם. עוד קבעה ועדת הערר כי לא חלה על העירייה חובה לערוך בדיקה אקטיבית על אודות זהות המחזיקים בנכס, בנסיבות העניין, וכי די היה בדיווח משנת 2007 לצורך רישומה של האם כמחזיקה בחלק הקטן של המרתף. בנוסף, ועדת הערר קבעה כי המבקשים אינם יכולים להסתמך על ידיעה אפשרית של מחלקות אחרות בעירייה באשר לשינוי ההחזקה בנכס וכי היה עליהם להודיע על כך בהתאם לחוק. לבסוף, ועדת הערר ציינה כי על-פי סעיף 316 לפקודת העיריות, מקום בו הוטלה ארנונה על נכס בבעלות משותפת ניתן לגבותה מאחד מהבעלים, וזה יהיה זכאי להשתתפות של שאר הבעלים. בהתאם לכך, הארנונה נגבתה מהמבקשים כדין, ובאפשרותם לדרוש את השתתפותם של המשיבים.

11.ביום 13.9.2022 הגישו המבקשים ערעור על החלטתה של ועדת הערר לבית המשפט המחוזי. המבקשים שבו וטענו כי הודעות החיוב נשלחו לכתובתה של האם, ועל כן לא היה מקום לדחות על הסף את הערר בגין החיוב לשנת 2019 בשל כך שהוגש באיחור. המבקשים טענו כי פסק הדין בעניין הבעלות הכיר אמנם בבעלותה של האם בשטח של 95 מ"ר משטחו של המרתף, אך הבעלות ביתר שטחו של המרתף היא של המשיבים. כך או כך טענו המבקשים כי המשיבים הם המחזיקים במרתף כולו על שני חלקיו, וכי שגתה ועדת הערר משהתעלמה מראיות שונות שהציגו המבקשים בקשר לכך. המבקשים גרסו שוועדת הערר שגתה בכך שקבעה כי היה עליהם להודיע לעירייה על שינוי המחזיקים בנכס, בשים לב לכך שלגישתם היה ידוע לעירייה כי המשיבים הם המחזיקים בנכס. עוד נטען כי לא היה מקום לעשות שימוש בסעיף 316 לפקודת העיריות, המתייחס לגביית ארנונה בנכס בבעלות משותפת. בהקשר זה נטען כי על העירייה להתבסס על סעיף זה רק כאשר אין בידיה מידע בנוגע לחלוקת הבעלות בנכס, ואילו בענייננו היה ידוע לעירייה מהי חלוקת הבעלות בנכס.

12.מנגד, מנהל הארנונה טען כי לא נפל פגם בהחלטתה של ועדת הערר המצדיק את התערבותו של בית המשפט המחוזי. לגופם של דברים, מנהל הארנונה טען כי יש לדחות את גרסת המבקשים לפיה הם אינם מחזיקים בנכס. בהמשך לכך נטען כי ככל שהמבקשים חדלו להחזיק בנכס או להשתמש בו היה עליהם להודיע על כך בכתב לעירייה. מנהל הארנונה ציין עוד כי אין לו סמכות להכריע בסכסוך בין המבקשים למשיבים בקשה לזהות המחזיק בנכס, וכי בכל מקרה הוא רשאי להטיל את הארנונה על אחד מהצדדים בהתאם לסעיף 316 לפקודת העיריות. המשיבים הצטרפו, בעיקרו של דבר, לטענותיו של מנהל הארנונה.

13.בית המשפט המחוזי דחה את ערעורם של המבקשים. באשר לסוגיית האיחור בהגשת ההשגה ביחס לשנת 2019 קבע בית המשפט המחוזי כי מהראיות המינהליות שהובאו לפני ועדת הערר עולה כי המבקשים קיבלו את החזקה במרתף בסמוך לפטירתה של האם, וכי בשנת 2011 אף נערכה פגישה בין המבקש 1 לבין מנהל הארנונה בנוגע לחיובים שהיו במחלוקת (פגישה שבסיומה סוכם כי המרתף אינו ראוי לשימוש ועל כן לא יחויב בארנונה). בית המשפט המחוזי קבע כי "התנהלות זו מעידה על העברת השליטה במרתף ל[מבקשים] וממילא יש בה נטילת החבות בארנונה על ידי ה[מבקשים], שהזכויות בו הועברו אליהם מכוח צו ירושה" (פסקה 16 לפסק דינו של בית המשפט המחוזי). בנסיבות אלה קבע בית המשפט המחוזי כי היה על המבקשים לעדכן את העירייה ככל שחל שינוי בזהות המחזיקים במרתף. בית המשפט המחוזי קבע כי המבקשים טענו לאורך השנים לזכות הבעלות במרתף, ולכל הפחות בחלקו העיקרי, ועל כן, ככל שסברו בין השנים 2020-2011 כי ההחזקה בו אינה שלהם, היה עליהם לעדכן בכך את העירייה. עוד קבע בית המשפט המחוזי כי ההכרה בזכות הבעלות של המבקשים בהליכים האחרים שנזכרו, על בסיס טענותיהם, מקימה כלפיהם השתק שיפוטי. באשר לחלקו הקטן של המרתף קבע בית המשפט המחוזי כי הדיווח משנת 2007 מקיים את הוראות סעיף 325 לפקודת העיריות, ועל כן העירייה פעלה כדין כאשר רשמה את האם כמחזיקה אף בחלק זה של המרתף. בהמשך דחה בית המשפט המחוזי את טענתם של המבקשים לפיה הוועדה המקומית לתכנון ולבניה ניהלה הליך משפטי להפסקת שימוש חורג מכוח סעיף 236 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 נגד המשיבים ועל כן היה מקום לרשום אותם כמחזיקים בנכס. בהקשר זה קבע בית המשפט המחוזי כי לא ניתן להתבסס על כך בשים לב לעובדה שהעירייה לא הייתה צד להליך, כמו גם לכך שהוא נוהל ביחס לתת-חלקה אחרת. בית המשפט המחוזי דחה את טענתם של המבקשים לפיה יש לחייבם בארנונה בגין החלק הגדול של המרתף רק עד לגובה העיזבון, בקבעו כי דיון בטענה זו אינו בסמכות הנתונה לוועדת הערר לפי החוק. בסיכומו של דבר קבע בית המשפט המחוזי כי החלטתה של ועדת הערר מבוססת היטב ועולה בקנה אחד עם הראיות המינהליות שהובאו בפניה.

14.בקשת רשות הערעור שבפני מכוונת כלפי פסק דינו של בית המשפט המחוזי. המבקשים שבים, בעיקרו של דבר, על הטענות שהעלו בפני הערכאות הקודמות. המבקשים טוענים, בין השאר, כי מנהל הארנונה התעלם מפסקי הדין שקבעו בבירור כי שמש הם בעלים של לפחות 50 מ"ר מהמרתף, וחייב את המבקשים בארנונה על מלוא שטח המרתף. המבקשים מוסיפים כי בית המשפט המחוזי שגה בקבעו כי פגישתם עם מנהל הארנונה בשנת 2011 מלמדת על המשך החזקתם בנכס בשנים 2019 ו-2020. כן מדגישים המבקשים כי העירייה הייתה מודעת להליכים ולהצהרות של המבקשים במהלך השנים בנוגע לזהות המחזיקים בנכס, וכי אלה מהווים הודעה לפי סעיף 325 לפקודת העיריות, או לפחות תחליף להודעה כזו. המבקשים טוענים כי המשיבים טענו במסגרת הליכים משפטיים שונים שהם הבעלים של החלק הקטן של המרתף, ועל כן יש להחיל כלפיהם השתק שיפוטי ולקבוע כי הם חייבים בארנונה ביחס לחלק זה של המרתף. בהקשר זה, המבקשים טוענים שלא מדובר במחלוקת קניינית, אלא במחלוקת הנוגעת לזהות המחזיקים בנכס.

15.לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה הגעתי לכלל מסקנה שדינה להידחות אף מבלי להידרש לתשובתם של המשיבים בהתאם לתקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 והחלתה בהליך זה מכוח תקנה 34 לתקנות בתי המשפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000. זאת, בשים לב לאמת המידה המצמצמת למתן רשות ערעור על פסק דין של בית המשפט לעניינים מינהליים הדן בערעור על החלטתה של ועדת הערר לענייני ארנונה כללית, בשאלות שהן עובדתיות ויישומיות באופיין (ראו: בר"ם 8260/23 עזבון המנוחה כרימה אבו-חליפה נ' מנהל הארנונה של עיריית תל אביב-יפו, פסקה 12 (28.11.2023); בר"ם 159/24 תחנת דלק קוממיות בת ים בע"מ נ' מנהל הארנונה בעיריית בת ים, פסקה 11 (22.1.2024)). הבקשה דנן אינה מעלה כל שאלה עקרונית, והמבקשים אף לא טוענים זאת. כמו כן לא התרשמתי כי הבקשה מעלה חשש לעיוות דין. קביעת זהותם של המחזיקים במרתף בענייננו נסבה כל כולה על ממצאים עובדתיים ויישומו של הדין על עניינם הקונקרטי של המבקשים, ולפיכך אינה מצדיקה מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי".

16.אשר על כן: הבקשה נדחית. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.