בר"מ 8750/18 הועדה המקומית לתכנון ובניה- גבעתיים נ. שלום בלכמן

1.

בפני שתי בקשות רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים מיום 11.11.2018 (עמ"ן 24543-01-18, סגן הנשיא ח' ברנר ). בית המשפט המחוזי קיבל ערעור שהוגש על החלטתה של ועדת הערר לתכנון ובניה, פיצויים והיטל השבחה מחוז תל אביב (להלן: ועדת הערר ) מיום 27.11.2017 (ערר גב/95006/11).

2.

מקורה של הבקשה בתביעה לפיצויים לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבניה ) שהגישו בעלי הזכויות בדירות מגורים הממוקמות בשני בניינים בגבעתיים לוועדה המקומית לתכנון ובניה גבעתיים (להלן: הוועדה המקומית ) בגין תכנית מתאר שיזמה חברת נוה שוסטר בע"מ (להלן: נוה שוסטר ), בין היתר, לצורך בנייתו של מגדל מגורים בן 30 קומות בחלקה סמוכה לאותם בנייני מגורים. הוועדה המקומית דחתה את התביעה, וכך גם נדחה הערר שהגישו בעלי הזכויות. לעומת זאת, בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור שהוגש על החלטתה של ועדת הערר. שתי בקשות רשות הערעור שבפני נסבות על פסק דינו של בית המשפט המחוזי – אחת מהן הוגשה על-ידי הוועדה המקומית (בר"ם 8750/18) ואחת מהן הוגשה על-ידי נוה שוסטר (בר"ם 87882/18), שנטלה כלפי הוועדה המקומית התחייבות לשיפוי. בעלי הזכויות הם משיבים בשתי בקשות רשות הערעור (ומטעם זה יכונו להלן: המשיבים ), ואילו הוועדה המקומית ונוה שוסטר הן משיבות נוספות, כל אחת בבקשה שהגישה האחרת.

3.

בתמצית יצוין כי ועדת הערר דחתה בהחלטתה את חוות דעתו של השמאי המייעץ שמינתה, תוך שהיא מבחינה בין מאפייניו של המקרה דנן לבין מאפייניו של מחקר שעליו התבסס השמאי המייעץ בחוות הדעת. בעיקרו של דבר, ועדת הערר קבעה כי השינוי בנוף האורבני שנגרם למשיבים אינו מזכה בפיצוי לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, וכי אפילו נפגע ערך דירותיהם של המשיבים הרי שבנסיבות העניין חל החריג לחובת הפיצוי בהתאם לסעיף 200 לחוק התכנון והבניה. לעומת זאת, בפסק דינו של בית המשפט המחוזי נקבע כי מדובר במקרה לא שגרתי שמצדיק התערבות בהכרעתה של ועדת הערר, מאחר שלא הייתה הצדקה לכך שזו תפסול את המלצותיו של השמאי המייעץ. בית המשפט המחוזי קבע, לאחר שערך סיור בשני הבניינים בהסכמת הצדדים, כי נגרמה לבעלי הזכויות פגיעה אסתטית קשה בנוף הנשקף מדירותיהם. בית המשפט המחוזי הוסיף כי קביעותיה של ועדת הערר בנוגע לתחולתו של סעיף 200 לחוק התכנון והבנייה על המקרה הנוכחי מוטעות וגורמות אי-צדק למשיבים.

4.

בבקשות שבפני נטען, בעיקרו של דבר, כי לא היה מקום להתערבותו של בית המשפט המחוזי בקביעותיה של ועדת הערר שהיא טריבונל מקצועי בעל מומחיות. בנוסף לכך, שתי הבקשות מעלות טענות נגד קביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי בנוגע לטיבה של המלצתו של השמאי המייעץ. לעומת זאת, המשיבים סומכים את ידיהם על פסק דינו של בית המשפט המחוזי וסבורים כי אין עילה להתערב בו במתכונת של "גלגול שלישי". לנוכח השאלות המשותפות שנדונו בבקשות רשות הערעור ראיתי להכריע בהן במאוחד.

5.

לאחר שעיינתי בבקשות, בתשובות להן ובנספחיהן אני סבורה כי דינן להידחות בהתאם לתקנה 407א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, שחלה בהליך זה מכוח תקנה 34 לתקנות בתי משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000. הוועדה המקומית ונוה שוסטר מנסות לשוות לבקשותיהן נופך עקרוני, אולם ההכרעה בהן נטועה בעובדות הקונקרטיות של המקרה דנן והן אינן מעוררות כל שאלה משפטית עקרונית החורגת מכך. אף בית המשפט המחוזי הדגיש בפסק דינו כי מדובר בחריג לכלל לפיו בית המשפט המחוזי לא יתערב בנקל בהחלטתה של ועדת הערר. לא התרשמתי אף כי דחייתן של הבקשות עלולה להוביל לעיוות דין.

6.

סוף דבר: הבקשות נדחות. הוועדה המקומית וחברת נוה שוסטר יישאו ביחד בהוצאות המשפט של המשיבים בסך של 5,000 שקלים.