בר"מ 8819/01 ד''ר ורדה אחימן נ. הועדה המקומית לתכנון ובניה כפ''ס

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי תל-אביב יפו (השופטת מ' רובינשטיין) בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים.

המבקשים הגישו תביעת פיצויים לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבנייה, תשכ"ה-1965- (להלן: החוק) בגין אישורה של תכנית כס37/1/א החלה על מקרקעין המצויים בבעלותם בכפר סבא. התכנית האמורה היא תכנית איחוד וחלוקה ללא הסכמת הבעלים אשר קיבלה תוקף בשנת 1997 ובאה בעקבות תכנית כס37/1/ אשר שינתה ייעודם של כ-470 דונם מייעוד חקלאי לייעוד למגורים ולייעודים נוספים. למבקשים חלק יחסי של 5.18% במקרקעין אלה. לאחר שתביעת הפיצויים שלהם נדחתה בועדת הערר מחוז המרכז, הגישו הם ערעור לבית המשפט המחוזי אולם גם שם תביעתם נדחתה.

בבקשתם חוזרים המבקשים על שלוש הטענות העיקריות שהעלו בערכאות הקודמות. ראשית, לטענתם, הקצאת השטחים לפארק ציבורי נעשתה באופן לא שוויוני, שכן כל השטח המוקצה לפארק מצוי בתחומי המקרקעין בבעלות פרטית, בעוד שמקרקעין סמוכים המצויים בבעלות מינהל מקרקעי ישראל אינם שותפים כלל לנטל זה. לפי הטענה, הקצאה שוויונית יותר הייתה מעניקה למקרקעין שבבעלות המבקשים זכויות בנייה רבות יותר. הטענה השנייה עניינה הפחתת ערך של חלק קטן מן המקרקעין בעקבות שינוי ייעודו מבית הארחה לספורטאים, לייעוד ציבורי - הוא נועד לשמש את הרשות המקומית למטרות ספורט. טענתם השלישית של המבקשים, עניינה שיהוי בפעולת הרשויות, ולפי טענה זו, התארכות הטיפול בתכנית הובילה לירידה בשווי המקרקעין שהמבקשים זכאים לפיצוי בגינה.

דין הבקשה למתן רשות ערעור להידחות. בית המשפט המחוזי דן בערעורם של המבקשים על ועדת הערר וכל הטענות שהועלו בבקשה שלפניי נידונו ונדחו על ידו. על פי קביעות ועדת הערר, שערכאת הערעור לא ראתה בסיס להתערב בהן, התכנית האמורה השביחה את ערכם הכולל של המקרקעין המצויים בבעלות המבקשים בשיעור ניכר. בית המשפט המחוזי אישר את קביעת ועדת הערר, לפיה אין לדון בנפרד בחלקה מסוימת שהיא רק חלק מזערי מהשטח הכולל שעליו חלה התכנית, והמבקשים לא הראו טעם להתערב בקביעה זו. בית המשפט המחוזי וועדת הערר דחו את טענות המבקשים בדבר נזק שנגרם להם עקב התמשכות ההליכים התכנוניים, ושאלה זו היא שאלה עובדתית מובהקת, שאינה מצדיקה דיון בערעור נוסף. אשר לטענה בדבר הקצאה לא שוויונית של המקרקעין צדק בית המשפט המחוזי, בקבעו כי טענותיהם של המבקשים בדבר הקצאת קרקע פרטית לצרכי הפארק והטענות המתייחסות לשטח המצוי מחוץ לתחום התכנית, אינן בגדר סמכותה של ועדת הערר ושל ערכאת הערעור. מקומן של טענות אלה בשלב ההתנגדות לתכנית, ולא בשלב המאוחר של תביעת הפיצויים. מכל מקום, לבעל דין אין זכות מוקנית לערעור נוסף, וככלל, הרשות לכך תינתן כאשר הבקשה מעלה שאלה משפטית בעלת חשיבות עקרונית, או כאשר מתעורר הצורך להעמיד הלכה על מכונה. עניינם של המבקשים אינו מעלה שאלות משפטיות עקרוניות, ובקשתם נסבה בעיקר סביב הקביעות העובדתיות שנקבעו על ידי ועדת הערר, וסביב המסקנות המתחייבות מאותן עובדות באשר לגובה הפיצויים המגיעים להם עקב התכנית שאושרה.

אשר על כן, הבקשה נדחית.