בר"מ 8882/10 דורית קירור ושיווק פרי בע"מ נ. מנהל הארנונה בעיריית תל אביב-

1.

המבקשת, דורית קירור ושיווק פרי בע"מ, הינה חברה העוסקת בשיווק וקירור ירקות ופירות, הפועלת בבניין ברחוב החשמונאים בתל אביב, בסמוך לאזור השוק הסיטונאי. בקומת המרתף (2-) של הבניין נמצא בית קירור, המשמש לצורך אחסנה של פירות וירקות (להלן: בית הקירור ). בקומת המרתף (1-) נמצאים חדרי מכונות. בקומת הקרקע מתבצעת מכירה של פירות וירקות, וכן יש בה שטח המיועד לחניית מלגזות. בקומת הגלריה (1+), נמצאים משרדי הנהלת המבקשת.

2.

במוקד בקשה זו עומדת שאלת סיווגו לצרכי ארנונה של בית הקירור, הנמצא בקומת המרתף (2-). המשיב, מנהל הארנונה בעיריית תל אביב-יפו, קבע את סיווגו של בית הקירור לצרכי ארנונה תחת הסיווג השיורי של "בניינים שאינם משמשים למגורים" (לפי סעיף 3.3 לצו הארנונה), בעוד שהמבקשת טענה שהיה מקום לסווגו כ"מחסן" (לפי סעיף 3.4.2 לצו ארנונה). המבקשת עררה על החלטה זו בפני ועדת הערר לענייני ארנונה שליד עיריית תל אביב –יפו (להלן: ועדת הערר ).

3.

ועדת הערר דחתה את טענות המערערת וקבעה שבית הקירור אינו עונה על ההגדרה ל"מחסן" בצו הארנונה. הוועדה מצאה כי במקום מתבצעת פעילות של שיווק והפצה וכן כי הקירור המבוצע במקום הינו בבחינת עסק של ממש, ואינו בגדר "אחסון בלבד". בית הקירור, כך נמצא, אינו בבחינת מחסן "קלאסי" שעימו ביקש להיטיב מחוקק המשנה בצו הארנונה. עוד נקבע כי בית הקירור אף אינו עונה על תנאים נוספים הקבועים בסעיף 3.4.2 לצו הארנונה משום שהוא נמצא בקומה הצמודה לקומות האחרות של העסק של המבקשת.

4.

בית המשפט המחוזי (כב' השופטת ר' רונן ) דחה את ערעור המבקשת על החלטה זו, לאחר שלא מצא להתערב בקביעת ועדת הערר כי בית הקירור הינו בקומה הנמצאת ברצף לקומות העסק האחרות. טענות המבקשת כי יש לראות בקומת המרתף (1-), שבה יש חדרי מכונות, כקו החוצץ בין בית הקירור לעסק של המבקשת – נדחו. בעניין זה נקבע, כי אין נפקות לכך שקומת המרתף (1-) סווגה על-ידי המשיב לצרכי ארנונה כיחידה נפרדת. נוכח האמור, נקבע כי בית הקירור אינו עומד באחד התנאים המצטברים הקבועים בסעיף 3.4.2, ועל-כן הערעור נדחה. עם זאת, בית המשפט ראה להוסיף כי קביעותיה הנוספות של ועדת הערר אינן מקובלות עליו. בין היתר, הוער כי לא הוכח שהנכס משמש לשיווק והפצה או שהסחורה אינה מיועדת לאחסון ארוך-טווח. בנוסף, בית המשפט סבר כי אין מקום להבחנה גורפת לצרכי ארנונה בין בית קירור לבין מחסן בעל מאפיינים "קלאסיים". טענות נוספות שהעלתה המבקשת בעניין מניעותו של המשיב להעלות את תעריפי הארנונה מכוח הסכם שנכרת בין הצדדים בעבר –

נדחו.

מכאן הבקשה שלפניי.

5.

במוקד הבקשה עומדת שאלת פרשנותו של סעיף 3.4.2 לצו הארנונה ותחולתו בעניין בית הקירור. להשקפת המבקשת, הדרישה המופיעה בצו הארנונה כי המחסנים לא יימצאו בקומות רצופות לעסק, נועדה ליצור הפרדה מהותית בין העסק לבין המחסן, שאם לא כן, יוכלו בעלי עסקים לכנות חלק מעסקם בשם "מחסן" על-מנת לזכות בהקלה משמעותית מתשלום ארנונה. לשיטתה, קומת המרתף (1-), שבה מצויים חדרי מכונות בלבד, משמשת כחוצץ מהותי וקוטעת את הרצף בין בית הקירור לבין שאר העסק הנמצא בקומת הקרקע והגלריה, באופן שעונה על דרישה זו במלואה. לדברי המבקשת, הפרשנות "הצרה" שנתנה ועדת הערר לסעיף אינה עולה בקנה אחד עם התכליות העומדות בבסיס ההוראה בצו הארנונה. עוד נטען כי בית המשפט המחוזי אימץ את מסקנותיה של הוועדה בעניין זה כ"קביעה עובדתית" למרות שמדובר במסקנה משפטית-פרשנית, שבה ערכאת הערעור רשאית וצריכה להתערב. במקביל, טוענת המבקשת כי המשיב אינו רשאי לטעון כי מדובר בקומות רצופות, היות שקומת המרתף (1-) מסווגת על-ידי המשיב כיחידה נפרדת לצרכי ארנונה.

6.

בנוסף, לשיטת המבקשת, המשיב אינו יכול להעלות את תעריפי הארנונה החלים על הנכס, בשל הסכם שאליו הגיעו הצדדים בשנת 1991 שבו נקבע כי על הנכס יסווג בתעריפים מוזלים. לדבריה, בית המשפט קמא היה צריך לדון בטענה זו, אך קבע כי הדבר לא הועלה בתצהירי המבקשת. המבקשת אינה מסתפקת בהערתו של בית המשפט כי בהסכם האמור נקבע מפורשות כי אין בו כדי למנוע את הצדדים מהעלאת טענות בעתיד באשר לסיווג הנכס, שכן היא טוענת כי אין בכך כדי לשחרר את המשיב מחובתו להראות כי חל שינוי עובדתי המצדיק את פתיחת השומות שנקבעו בהסכם ועדכונן. המבקשת טוענת כי בית המשפט שגה בקובעו כי לסגירת השוק הסיטונאי עשויה היתה להיות השלכה על סיווג בית הקירור, משום שלטענתה – לא חל כל שינוי באופן פעולתו של זה.

7.

לבסוף , טוענת המבקשת כי שינוי עמדת המשיב והחלטתו לשנות את סיווג הארנונה החל על בית הקירור נובעים מרצון העירייה להביא לסגירת בית העסק של המבקשת, בעקבות פינוי השוק הסיטונאי בתל אביב ופרויקט הבנייה העתיד להיבנות שם. לדברי המבקשת, היא גם מופלית לרעה לעומת חברה פלונית המחזיקה בית קירור דומה בקרבת מקום, והדבר עתיד להתברר בפני בית המשפט לעניינים מינהליים בתל אביב במסגרת עתירה מינהלית נפרדת שהוגשה.

8.

דין הבקשה להידחות. שאלת סיווגו של נכס לצרכי ארנונה אינה מהווה, ככלל, עילה למתן רשות ערעור, שהרי סיווג הנכס נעשה בהתאם לשימוש הספציפי שנעשה בנכס ועל פי צו הארנונה הפרטני הנוגע לעניין (ראו: בר"ם 2723/10 הוצאת ספרים עם עובד בע"מ נ' מנהל הארנונה בעיריית תל אביב-יפו (לא פורסם, 23.5.10) (להלן: עניין עם עובד ); בר"ם 10569/08 מילים שירותי כתיבה ותרגום בע"מ נ' מנהל הארנונה בעיריית תל אביב-יפו (לא פורסם, 24.3.09)). המקרה שלפנינו איננו מצדיק חריגה מכלל זה. בית המשפט המחוזי סמך את ידיו על קביעת ועדת הערר כי בית הקירור אינו יכול להיכלל בגדרי סעיף 3.4.2 לצו הארנונה, הואיל והוא נמצא "בקומות רצופות לעסק". מדובר בקביעה נקודתית המוגבלת לגדרי המקרה הספציפי ונסיבותיו, שאינה מצדיקה את התערבותנו. זאת, בין היתר, נוכח ההיקף המוגבל של התערבות בית המשפט שלערעור בהחלטות ועדת הערר, וביתר שאת, כאשר מדובר בערכאת ערעור שנייה (ראו: עניין עם עובד ; בר"ם 2684/10 יקב דלתון בע"מ נ' מנהל הארנונה של המועצה האזורית מרום הגליל (לא פורסם, 27.6.10)). גם הטענות הנוספות שמעלה המבקשת אינן מצדיקות מתן רשות ערעור, מה גם שחלקן אינן רלוונטיות להכרעה בשאלה שעמדה לבחינת ועדת הערר – והיא עמידת בית הקירור בתנאיו של סעיף 3.4.2 לצו הארנונה.

הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תגובה – אין צו להוצאות.