בר"מ 8997-23 בר"מ 8997-23

1.בקשת רשות ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים, מיום 4.7.2023, בעמ"ן 46015-04-23 (השופטת ת' בר-אשר), שבו נדחה ערעור על פסק הדין של בית הדין לעררים בירושלים, מיום 12.3.2023 (ערר (י-ם) 3182-21, הדיין ש' ויזן). בפסק הדין של בית הדין לעררים נקבע, כי אין להחיל בעניינה של המבקשת את "נוהל הטיפול בהפסקת הליך מדורג להסדרת מעמד לבני זוג של ישראלים כתוצאה מאלימות מצד בן הזוג הישראלי" (להלן: נוהל אלימות).

2.המבקשת היא אזרחית הפיליפינים, ילידת 1964, שנכנסה לישראל לראשונה בשנת 2001, כדי לעבוד כמטפלת סיעודית. אשרת העבודה שניתנה לה, פקעה בשנת 2007. לפי הנטען, בשנת 2003 הכירה המבקשת את אבירם יפת (להלן: יפת), אזרח ישראלי, והשניים פנו יחדיו במהלך שנת 2008 למשיבה, רשות האוכלוסין וההגירה (להלן: הרשות) בבקשה להסדרת מעמדה של המבקשת בישראל, מכח חייהם המשותפים. בהתאם, ניתנה למבקשת אשרת שהייה ועבודה בישראל מסוג ב/1, ובהמשך שודרג מעמדה לתושבת ארעית (רישיון מסוג א/5). בחודש מאי 2009, נעשה עם בני הזוג ראיון לבחינת כנות הקשר ביניהם; ההתרשמות ממנו, לפי העולה מרישומי הרשות – היתה שלילית. כעבור כחודש הוחלט על הפסקת ההליך המדורג להסדרת מעמדה של המבקשת, והיא התבקשה לצאת מישראל. לאחר שנדחה ערר פנימי שהגישה על ההחלטה האמורה, ונוכח הישארותה בארץ שלא כדין, ננקטו נגדה הליכי אכיפה, בסופם הורחקה מישראל ביום 26.10.2009.

3.בחלוף מספר חודשים, במהלך שנת 2010, הגיע יפת לבקר את המבקשת בפיליפינים במטרה לחדש את היחסים עמה. בשנת 2011 נישאו השניים בפיליפינים. כמה חודשים לאחר מכן, אושרה כניסת המבקשת לישראל באשרת תייר, ולאחר מכן, ניתנה לה אשרת ב/1. כעבור שנה, ניתן למבקשת רישיון לישיבת ארעי מסוג א/5, אשר עומד בתוקפו עד ליום זה; תחילה, חוּדש על-ידי המשיבה מדי שנה בשנה, ולאחר מכן, הוארך בגדרי ההליכים המשפטיים (לרבות באמצעות צו ארעי שניתן על-ידִי בערכאה זו, בהסכמת המשיבה).

4.לפי המתואר בבקשה, מערכת היחסים בין השניים מתחילתה ועד סופה, לא היתה סוגה בשושנים, בלשון המעטה. עוד מתחילת דרכם, התעמר יפה במבקשת, כך לפי הנטען, ואיים עליה כי אם לא תפעל כרצונו, תגורש מישראל. יפת אף מימש את איומו, כמתואר לעיל, בשנת 2009, עת הודיע על פרידתם, והביא להרחקת המבקשת מישראל. בהמשך, שכנע יפת את המבקשת להינשא לו, תוך הבטחה כי ישנה את דרכיו; ואולם, שינוי מהותי – לא חל. בשנת 2014, לטענת המבקשת, אילץ אותה יפת לחתום על טופס גריעתה מחשבון הבנק המשותף אליו הופקדו משכורותיה. יומיים לאחר מכן, גירש אותה יפת מדירתם וזרק את חפציה לרחוב. תלונה שהגישה המבקשת נגדו במשטרה בגין אירוע זה נסגרה בעילה לפיה "נסיבות המקרה אינן מצדיקות המשך חקירה". בהמשך, מוסיפה המבקשת ומתארת, התנצל יפת, והשניים חזרו להתגורר יחד, אולם יחסו המחפיר של יפת, לפי הנטען, נותר על כנו; הוא התקין מצלמות מעקב בדירתם, ואף החתים את המבקשת על 'חוזה התנהגות' המחייב את המבקשת להעביר לו את משכורתה, לדווח על מיקומה ומעשיה באופן תדיר, לטפח את הבית, להכין אוכל, ועוד כהנה וכהנה הוראות. בשנת 2019, ביקשה המבקשת לנתק את הקשר עם יפת, ולעזוב את דירתם; לפי הנטען, בעת שאספה חפציה החרים יפת את דרכונה, וזה הוחזר לה רק בעקבות תלונה שהגישה במשטרה.

5.ביום 24.2.2019, פנתה המבקשת לרשות באמצעות באי-כוחה, והודיעה על פרידתה מבן הזוג בעקבות אלימות; המבקשת ביקשה כי עניינה יידון בהתאם לנוהל אלימות. בעקבות פנייתה, נעשו ראיונות עמה ועם יפת; ונמסר לה, כי ההליך המדורג בעניינה – הופסק, אך תוקף רישיונה – הוארך. ביום 6.5.2019, הגישה המבקשת באמצעות באי-כוחה בקשה להסדרת מעמדה מטעמים הומניטריים, בנימוק שנוהל אלימות חל בעניינה; ביום 3.12.2020 נעשה עמה ראיון נוסף, ולאחריו הועבר עניינה לדיון בוועדה הבין-משרדית לעניינים הומניטריים (להלן: הוועדה הבין-משרדית). ביום 15.7.2021, ניתנה החלטת מנכ"ל הרשות, הדוחה את בקשתה. לגבי טענות האלימות, נקבע בהחלטתו כך: "אינני מקל בטענות המבקשת ראש אך עם כל הקושי טענת אלימות אין משמעותה אוטומטית מתן מעמד בישראל, יש לבחון את מכלול הנסיבות והטעמים המובאים בבקשה המצטרפים יחדיו, במקרה זה לא מצאה הוועדה כי יש בכך כדי להצדיק מתן מעמד מטעמים הומניטריים. וכאן המקום להבהיר כי המבקשת איננה עומדת בקריטריונים הקבועים ב[נוהל אלימות], ואף על פי כן עניינה נדון בוועדה הבין-משרדית".

6.על החלטה זו עררה המבקשת לבית הדין. בפסק הדין המפורט, קבע בית הדין כי לא נמצאו טעמים להתערב בהחלטת הרשות. נפסק, כי עניינה של המבקשת לא בא בגדרי נוהל אלימות, משום שלא הוצגו ראיות מספיקות לצורך הוכחת אלימות, לפי הדרכים המנויות בנוהל; וכן כי לא הוכח כי הקשר הזוגי נותק כתוצאה מאלימות מצד יפת. עוד נקבע, כי אף אם היתה תחולה לנוהל אלימות על עניינה של המבקשת, אין משמעות הדבר בהכרח כי מעמדה יוסדר; החלתו של נוהל אלימות פירושו כי עניינה של המבקשת יידון לפני הוועדה, וזה אמנם נדון. לבסוף, קבע בית הדין, כי עיון בהמלצת הוועדה הבין-משרדית, ובעיקר בהחלטת מנכ"ל המשיבה, מעלה כי: "נערך איזון נאות בין שאלת הזיקות לשאלת האלימות, אשר הוביל לקבלת החלטה סבירה ומבוססת כדבעי".

7.המבקשת ערערה לבית המשפט המחוזי בירושלים; ערעורה נדחה ביום 4.7.2023 על יסוד תקנה 148(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: תקסד"א) החלה מכוח תקנה 28 לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), תשס"א-2000 (להלן: תקנות בתי משפט לענינים מינהליים).

8.מכאן בקשת רשות הערעור שלפנַי. לטענת המבקשת, עניינה מעלה שאלות עקרוניות לגבי האופן בו בוחנת הרשות טענות לאלימות מצד בן זוג, במסגרת בקשה להסדרת מעמד. זאת, הן ביחס לרף ההוכחה הדרוש לצורך הוכחת קיומה של אלימות במהלך הקשר הזוגי, הן ביחס לשאלת הקשר הסיבתי שבין האלימות לסיום הקשר הזוגי; לדידה, יש לקבוע כי מקרים של קשר זוגי שנמשך אך מחמת אלימות שליוותה אותו – יבואו בגדרי נוהל אלימות, אף ללא 'קשר סיבתי' בין האלימות לפרידה. עוד טוענת המבקשת, כי נגרם לה עיוות דין חמור; וכי מכל מקום, מתקיימות בעניינה נסיבות מיוחדות המצדיקות מתן רשות לערער.

דיון והכרעה

9.לאחר שעיינתי בבקשה, מצאתי כי דינה – להידחות, ללא צורך בתשובה, וזאת משום שהבקשה אינה עומדת באמות המידה הקבועות בתקנה 148א לתקסד"א, החלות בהליך דנן מכוח תקנה 34 לתקנות בתי משפט לענינים מנהליים. הבקשה אינה מעלה לדיון שאלה עקרונית הזקוקה להכרעה, ואינה מעלה חשש לעיוות דין. יתר על כן, מקורה של הבקשה בהחלטת בית הדין לעררים; לגבי בקשות אלו נקבע כי רשות ערעור תינתן במשורה, מחמת אופיו של בית דין זה, ונוכח מומחיותו בסוגיות המובאות לפניו (ראו, מִני רבים: בר"ם 5108/18 פלוני נ' משרד הפנים רשות האוכלוסין וההגירה, פסקה 9 (16.8.2018)).

10.טענת המבקשת היא, כי יש להסדיר את מעמדה בישראל מכוח נוהל אלימות. נוהל זה קובע, כי בהתקיים התנאים המנויים בו – תועבר הבקשה למתן מעמד לטיפולה של הוועדה הבין-משרדית. בנדון דנן, עניינה של המבקשת אכן עבר לטיפולה של הוועדה הבין-משרדית, גם אם לא ב'מסלול' של נוהל אלימות. לפיכך, בכל האמור בנוהל אלימות, מלוא הסעד שיכול היה להינתן למבקשת – כבר ניתן. יוצא אפוא, כי השאלות אותן מעוררת המבקשת, לגבי ישומו של נוהל אלימות על מקרים כגון דא, אינן נדרשות עוד לצורך עניינה הקונקרטי. מקובלנו, כי "דרך כלל לא נידרש לשאלות אשר שוב אינן דרושות לצורך ההתדיינות הקונקרטית, גם מקום שהן עשויות לעלות שוב בעתיד בהקשרים אחרים" (ראו: בר"ם 16/23 דמקה נ' משרד הפנים - רשות האוכלוסין וההגירה, פסקה 14 (23.04.2023); רע"א 202/05 מנהל השירותים הוטרינריים נ' גולדשטיין, פסקה 5 (14.6.2005)). מטעם זה, אף אם שאלת התקיימות התנאים להחלת נוהל אלימות בעניינה של המבקשת, מעלה לדיון שאלות משפטיות עקרוניות – ואיני נוקט עמדה בשאלה זו – אין הדבר מצדיק לדון בה ב'גלגול שלישי'.

11.אמנם, המבקשת קובלת על הקביעה כי אין להתערב בהחלטה שלא להחיל את נוהל אלימות על עניינה, משום שזה כבר נדון בוועדה הבין-משרדית; לדידה, פרשנות זו הופכת את "המסלול המהיר אל הוועדה הבין-משרדית למסלול התרסקות", תוך שהיא מסתמכת על פסק הדין בבר"ם 7938/17 פלונית נ' רשות האוכלוסין, ההגירה ומעברי הגבול, פסקה 11 (13.09.2018) (להלן: עניין פלונית). ואולם, לא כך הם פני הדברים. טענה זו של המבקשת, יוצאת מנקודת הנחה כי מקום בו עניין מובא בפני הוועדה הבין-משרדית, שלא במסלול של נוהל אלימות, פטורה הוועדה מלשקול נסיבות של אלימות, ככל שישנן; ולא היא. טענת האלימות אינה נעצרת על מפתן דלתה של הוועדה הבין-משרדית, ובבוחנה בקשה להסדרת מעמד מטעמים הומניטריים, על הוועדה להביא בחשבון, במסגרת שיקוליה, את טענת האלימות, ולאזן "בין שיקול הזיקה ובין תכלית ההגנה על קרבנות אלימות" (שם, פסקה 12; וכן ראו: בר"ם 8615/21 פלונית נ' משרד הפנים (30.8.2021)). אכן, בענייננו, בית הדין קבע, כי – "נערך איזון נאות בין שאלת הזיקות לשאלת האלימות, אשר הוביל לקבלת החלטה סבירה ומבוססת כדבעי"; ובית המשפט המחוזי אימץ קביעה זו. לא מצאתי ממש בטענות המבקשת לפיהן שיקול האלימות בעניינה כלל לא נשקל. מכל מקום, אף אם למבקשת טענות ביחס לאיזון שערכה הוועדה בין שיקולי האלימות, לשיקולי הזיקה, או לקביעות בפסקי הדין של בית הדין ובית המשפט המחוזי בעניין – הרי שהכרעה זו נטועה עמוק בדל"ת אמותיו של המקרה, ואינה מצדיקה מתן רשות ערעור.

12.בקשת הרשות לערער נדחית אפוא בזאת. ממילא, בטל גם הסעד הזמני שניתן בהחלטתי מיום 26.12.2023. על המבקשת לעזוב את הארץ בתוך 60 ימים.

משלא נתבקשה תשובה – אין צו להוצאות.