בר"מ 9015/20צבי טורנר נ. עיריית חיפה

1.

בשנת 2000 רכש המבקש שלושה נכסים בחיפה ומאז הוא המחזיק בהם (להלן: הנכסים ). מיום רכישתם, סווגו הנכסים על ידי מנהל הארנונה של עיריית חיפה (להלן: מנהל הארנונה ), בסיווג "עסקים אחרים". החל מיום 1.8.2013 הוכרו הנכסים על ידי מנהל הארנונה כנכסים שנהרסו או ניזוקו לפי סעיף 330 לפקודת העיריות [נוסח חדש] (להלן: פקודת העיריות או הפקודה ). בהתאם להוראות סעיף 330 לפקודה, הנכסים היו פטורים מחיובי ארנונה במשך שלוש שנים, עד ליום 31.7.2016, ולאחר מכן הוטל על המבקש תשלום ארנונה בתעריף מופחת בגינם, כאמור בסעיף 330(2) לפקודה, בסיווג "עסק – ניזוק מופחת". בין הצדדים נוהלו הליכים שונים שנגעו, בין היתר, לשומות הארנונה שהוצאו לנכסים ושבהן חויב המבקש (ראו גם: בג"ץ 7307/16 טורנר נ' כנסת ישראל (25.9.2016) (להלן: בג"ץ 7307/16 ); עע"ם 9/15 טורנר נ' עיריית חיפה (31.10.2016)) ואשר הסתיימו בהסכם פשרה, שהסדיר את חיובי הארנונה מיום רכישת הנכסים על ידי המבקש ועד סוף שנת 2017. ביום 29.3.2018 הגיש המבקש השגה למנהל הארנונה על חיובם של הנכסים בארנונה בשנת 2018, וטען בעיקרם של דברים, שיש לקבוע שסיווגם הנכון של הנכסים הוא "תעשיה". מנהל הארנונה דחה את ההשגה בעיקרה, למעט בעניין אחד שבמסגרתו מצא להפחית את החיוב בגין שטחי הגלריות בשניים מהנכסים וזאת החל ממועד הגשת ההשגה.

2.

על החלטת מנהל הארנונה הגיש המבקש ערר לוועדת הערר לענייני ארנונה שליד עיריית חיפה (להלן: ועדת הערר או הוועדה ). במסגרת ההליך לפני הוועדה הציע מנהל הארנונה למבקש כי ישנה, לפנים משורת הדין, את סיווגם של הנכסים מ"עסקים אחרים" לסיווג "'מלאכה' מופחת" בשים לב בין היתר לכך שמדובר בשימוש מותר בנכסים. המבקש מצדו הודיע שהוא עומד על טענותיו שלפיהן יש לסווג את הנכסים בסיווג "תעשייה". ביום 18.8.2019 דחתה הוועדה את הערר. בהחלטה דחתה ועדת הערר את טענות המבקש בכל הנוגע לסיווג הנכס וקבעה כי בכך שהנכסים הוגדרו במכירתם למבקש כ"מבנים לתעשייה ומלאכה" אין כדי להפוך את סיווגם לכזה; וכי אין רלוונטיות לעובדה שנכסים אחרים באזור מסווגים כ"תעשייה". עוד דחתה ועדת הערר את טענות המבקש שהופנו לעצם חיובו בארנונה ולמועד שממנו מצא מנהל הארנונה להפחית את החיוב בגין שטחי הגלריות. לבסוף, דחתה ועדת הערר את טענת המבקש שלפיה יש לקבוע את תעריף הארנונה שבהם יחויבו הנכסים בהתאם להלכות בית משפט זה בעניין סיווג נכס ריק. נוכח האמור לעיל, דחתה הוועדה את הערר, והמבקש חויב בהוצאות מנהל הארנונה בסך 3,500 ש"ח.

3.

המבקש ערער על החלטה זו, וביום 20.11.2020 דחה בית המשפט לעניינים מינהליים בחיפה (כב' השופט נ' ג'השאן ) את הערעור. לאחר שעמד על תכליותיו של סעיף 330 לפקודה, קבע בית המשפט כי סיווגו וחיובו בארנונה של נכס שניזוק לפי סעיף 330(2) ייעשה, ככלל, על פי השימוש האחרון שנעשה בו, כפי שזה מתועד בספרי העירייה. יחד עם זאת, נקבע, אין לשלול מן הנישום אפשרות להוכיח כי השימוש האחרון שנעשה בנכס שונה מזה שרשום בספרי העירייה. במקרה דנן, קבע בית המשפט כי המבקש לא הוכיח שהשימוש האחרון בנכסים שונה מזה הרשום בספרי העירייה, ולפיכך נקבע כי אין להתערב במסקנות ועדת הערר בעניין סיווג הנכסים. עוד דחה בית המשפט את עמדת המבקש שעתר להחיל את ההלכות שעניינן סיווג נכס ריק לצרכי ארנונה על נכס שניזוק, וזאת בנימוק שעמדה זו לא הולמת את לשון סעיף 330 ואת תכליתו. כמו כן נדחו טענות המבקש המכוונות נגד תוקף התיקון לפקודת העיריות שבגדרו תוקן סעיף 330 לפקודה ( חוק לתיקון פקודת העיריות (מס' 131), התשע"ב-2012), וזאת נוכח דחיית עתירתו של המבקש בבג"ץ 7307/16. בית המשפט דחה גם את יתר טענות המבקש ואימץ את נימוקי ועדת הערר לגביהן. יצוין כי במסגרת פסק הדין דחה בית המשפט גם בקשה שהגיש המבקש להוספת ראיות בקובעו שלא הונחה הצדקה להבאתן לראשונה לפני ערכאת הערעור. בצד האמור, בית המשפט קיבל את טענותיו של המבקש נגד חיובו בהוצאות מנהל הארנונה בערר, מאחר שמלכתחילה היה מקום לחייב את הנכסים, ולמצער את חלקם, בסיווג "מלאכה", ומשכך הערר שהגיש המבקש לא היה "משולל יסוד".

4.

מכאן הבקשה שלפניי. המבקש – שאינו מיוצג – חוזר על טענותיו שהועלו לפני ועדת הערר ולפני בית המשפט לעניינים מינהליים, ועיקרן מכוונות לכך שיש לסווג את הנכסים בסיווג "תעשייה". בהקשר זה נטען, בין היתר, כי היה על בית המשפט להיעתר לבקשה להוספת ראיה; כי אין להטיל על המבקש את נטל ההוכחה בעניין סיווג הנכסים; כי לא ניתן משקל לראיות שהציג, אשר מוכיחות, לשיטתו, כי סיווגם הנכון של הנכסים הוא "תעשייה"; וכי הראיות שעליהן התבסס בית המשפט בפסק דינו, לא מעידות על סיווגם הנכון של הנכסים. עוד טוען המבקש כי פרשנות תכליתית של סעיף 330 מוליכה למסקנה שיש להחיל על הנכסים את ההלכות שנקבעו בפסיקת בית משפט זה בעניין סיווג נכס ריק. אימוץ גישה זו, לדברי המבקש, מובילה לסיווגם של הנכסים בסיווג "תעשייה". כן מעלה המבקש טענות בעניין הפחתת החיוב בגין הגלריות.

5.

לאחר שבחנתי את הבקשה ונספחיה, מצאתי כי דינה להידחות. כידוע, רשות לערער על פסק דין של בית המשפט לעניינים מינהליים בערעור על החלטת ועדת ערר לענייני ארנונה תינתן בצמצום, מקום שבו מתעוררת שאלה בעלת חשיבות ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (בר"ם 7647/20 צמח נ' מנהל ארנונה בעיריית חיפה , פסקה 5 (29.12.2020); בר"ם 7460/19 עזיזה תרבות ואוכל בע"מ נ' עיריית ירושלים , פסקה 5 (26.12.2019)). הבקשה דנן אינה באה בקהל המקרים האמורים. טענות המבקש חוזרות על טענותיו לפני בית המשפט לעניינים מינהליים ולפני ועדת הערר והן מכוונות בעיקרן לסיווג הנכסים. הכרעת ועדת הערר בהקשר זה, שכאמור, בית המשפט לעניינים מינהליים לא מצא להתערב בה, נטועה בדל"ת אמותיו של המקרה דנן, ואינה מצדיקה מתן רשות לערער (ראו בר"ם 7119/18 מ. יוחננוף ובניו (1988) בע"מ נ' מנהל הארנונה של עיריית תל אביב , פסקה 4 (12.11.2018); בר"ם 4436/18 דומיקאר בע"מ נ' מנהל הארנונה בעיריית תל אביב-יפו , פסקה 4 (28.8.2018)). מבלי לטעת מסמרות לגבי פרשנות סעיף 330(2) לפקודת העיריות, כפי שנקבעה על ידי בית המשפט לעניינים מינהליים, מצאתי כי תוצאת פסק הדין בעניינו של המבקש אינה מקימה עילה למתן רשות לערער בנסיבות המקרה דנן, וזאת גם בשים לב לתשתית העובדתית שפורטה בבקשה (השוו: בר"ם 5032/18 מנהל הארנונה של עיריית פתח תקווה נ' מתי נכסים ובניין בע"מ , פסקה 11 (7.8.2018); בר"ם 8522/17 עיריית תל אביב-יפו נ' המגרש המוצלח בע"מ , פסקה 3 (21.12.2017)). יתר טענות המבקש מכוונות ליישום הדין בנסיבות המקרה דנן, וככאלו אף הן לא מקימות עילה למתן רשות לערער.

הבקשה נדחית אפוא. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.