פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בר"ם 9020/18
לפני:
כבוד השופטת ד' ברק-ארז
המבקשים:
1.
Alfredo Elias Maestre Aroca
2.
Margrita
Piedad cuekko de la hoz
3.
Jose Raul
Maestre Cuello
4.
Shiraima
Margarita Maestre Cuello
נ ג ד
המשיב:
משרד הפנים - רשות האוכלוסין וההגירה
בקשת רשות ערעור על
פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים מיום
10.10.2018 בעמ"ן 5594-03-18 שניתן על ידי כבוד השופט א' דראל
בשם המבקשים:
עו"ד דפי שגל,
עו"ד זרי חזן
בשם המשיב:
עו"ד מיה דיין
החלטה
1.
בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים מיום 10.10.2018 (5594-03-18, השופט א' דראל ). בית המשפט המחוזי דחה ערעור שהגישו המבקשים על החלטתו של בית הדין לעררים בירושלים הפועל מכוח חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן בהתאמה: בית הדין לעררים ו- חוק הכניסה לישראל ) מיום 17.1.2018 (ערר (י-ם) 4093-17, הדיין מ' פשיטיצקי ).
רקע והליכים קודמים
2.
ההליך שבפני נסב על בקשה להענקת מעמד בישראל למבקש 3 (להלן: הבן ) , וכפועל יוצא מכך גם לאחותו (להלן: הבת ), ולהוריהם של השניים, הם המבקשים 2-1 (להלן בהתאמה: האב ו- האם , וביחד: ההורים ). ההורים הם אזרחי קולומביה שנישאו בה בשנת 1996, ולהם ארבעה ילדים – הבן והבת, ושני ילדים נוספים שאינם חלק מהליך זה: האחד חי בקולומביה, והאחר שוהה בישראל, ובשנת 2012 החל בהליך מדורג להסדרת מעמדו מכוח זוגיות עם אזרחית ישראלית.
3.
האם, ילידת 1963, נכנסה לישראל בשנת 2002 באשרת תייר מסוג ב/2, שתוקפה פג לאחר שלושה חודשים. שנה לאחר מכן נכנס לישראל האב, גם הוא יליד 1963, באשרת תייר מסוג ב/2 שתוקפה פג כעבור חמישה שבועות, וביום 5.5.2004 הורחק ממנה. בשנת 2005 נכנס האב לישראל בשנית – הפעם כניסה שלא כדין דרך גבול מצרים – כשהוא מלווה בשניים מילדיו – הבן והבת – שהם ילידי 1994 ו-1996 בהתאמה.
4.
בשנת 2009 המבקשים הגישו בקשות מקלט שהקנו להם אשרת שהייה זמנית בישראל למשך תקופת ההמתנה לטיפול בהן, מכוח סעיף 2(א)(5) לחוק הכניסה לישראל. בקשת המקלט שהגישה האם נדחתה בשנת 2011, ואלה שנגעו למבקשים האחרים נדחו בשנת 2012.
5.
ההליך שבפנינו מתמקד בבקשה שהגישו המבקשים ביום 24.8.2010, מכוח
החלטת ממשלה מס' 2183 מיום 1.8.2010 שעניינה "הסדר לשעה למתן מעמד לילדי שוהים שלא כחוק, הוריהם ואחיהם הנמצאים בישראל" (להלן: החלטת ממשלה 2183 או החלטת הממשלה ), שעל פרטיה והרקע לקבלתה עמדתי לאחרונה בפסק דיני בבר"ם 446/18 פלונית נ' מדינת ישראל - משרד הפנים (24.7.2019) (להלן: בר"ם
446/18 ). בתמצית יתואר כי החלטה זו קבעה מספר תנאים מצטברים שבהתקיימם יוענק לילד השוהה בישראל רישיון לישיבת קבע לפי חוק הכניסה לישראל, ולהוריו ואחיו יינתן רישיון לישיבת ארעי. עוד נקבע בהחלטת ממשלה 2183 כי בקשות אשר על פני הדברים אינן עומדות בתנאים לא ידונו לגופן ויידחו על הסף, אלא אם מדובר ב"מקרי גבול" – שאז הבקשות כן ייבחנו באופן פרטני, והחלטה סופית בעניינן תימסר לאחר היוועצות בוועדה בין-משרדית ייעודית שהוקמה מכוח החלטת הממשלה (סעיף 13(ו) להחלטת ממשלה 2183). למען הפשטות, הוועדה הרלוונטית לעניינם של המבקשים תכונה מעתה והלאה הוועדה המקצועית או הוועדה .
6.
ביום 21.2.2012 נדחתה הבקשה שהגישו המבקשים מכוח החלטת ממשלה 2183. בהחלטה מטעם המשיב צוין כי המבקשים אינם מקיימים את אחד מתנאי הסף הקבועים בהחלטת זו שעניינו כניסת ההורים והילד לישראל כדין (סעיף 1(ה) להחלטת ממשלה 2183).
7.
המבקשים הגישו ערר פנימי על החלטה זו ובו טענו, בעיקרו של דבר, כי יש לראות בעניינם "מקרה גבול" המצדיק דיון פרטני כאמור בסעיף 13(ו) להחלטת ממשלה 2183. הוועדה המקצועית דנה בערר הפנימי והמליצה לדחותו לאחר שקבעה כי לא נמצאו טעמים המצדיקים מתן מעמד למבקשים. ביום 10.4.2016 התקבלה החלטת שר הפנים שדחתה את הערר הפנימי בהסתמך על כך, וזו נמסרה למבקשים ביום 20.4.2016. יובהר כי בהחלטה זו צוין שהוועדה המקצועית התכנסה לדון בעניין זה עוד ביום 15.8.2012.
8.
ביום 8.6.2016
הגישו המבקשים ערר בעניין זה לבית הדין לעררים, ובצדו בקשה למתן צו ארעי האוסר על הרחקתם מישראל עד להכרעה בו, וזה ניתן. בחלוף חמישה חודשים הערר נמחק בהסכמת הצדדים, נוכח התחייבות המשיב להעביר את הבקשה לבחינה נוספת בוועדה המקצועית (החלטה מיום 8.11.2016, ערר (י-ם) 1915-16, הדיין א' חלבגה ).
9.
ביום 18.12.2016 נערכו למבקשים ראיונות לצורך בחינה חוזרת של בקשותיהם, ובמהלכם הם נשאלו מגוון שאלות, שנגעו בין היתר לזיקותיהם לישראל ולקולומביה. בהמשך לכך, ביום 13.3.2017 הוועדה המקצועית חזרה ודנה בעניינם של המבקשים. הוועדה קבעה כי המבקשים אינם עונים אחר התנאי שעניינו כניסת ההורים לישראל כדין, כי לא ניתן להתעלם מן העובדה ששני הילדים נכנסו שלא כדין לארץ יחד עם האב לאחר שזה הורחק מישראל ועמד נגדו צו הרחקה בתוקף, וכי אין בחלוף הזמן, לרבות בשיהוי שנגרם בשלבים מוקדמים יותר בטיפול בעניינם של המבקשים, כדי להכשיר את המשך שהייתם בישראל. הוועדה התייחסה גם לתכליות העומדות בבסיס החלטת הממשלה וציינה כי זו ביקשה לספק מענה לקבוצה מוגדרת שהמבקשים אינם נמנים עמה. כן הובהר כי אף יתר נסיבותיהם של המבקשים נבחנו. בכלל זה צוין כי הילדים הגיעו לישראל בהיותם בני עשר וחצי ושמונה, ולפיכך בתקופת ילדותם המוקדמת חיו במדינת מוצאם ולא בישראל. עוד צוין כי כיום כלל המבקשים הם בגירים, כי הם דוברים ספרדית ויש להם קרובי משפחה המתגוררים בקולומביה, לרבות הילד הנוסף במשפחה, וכן כי יש להם נכסים במדינה זו. הוועדה התייחסה גם לטענה שהעלו המבקשים שלפיה הבן סובל ממחלת אפילפסיה, וציינה כי מהמסמך הרפואי עולה רק שהוא זקוק להשגחה מתמדת ושיש להקפיד על כך שיהא מאוזן.
10.
ביום 24.7.2017 קיבל שר הפנים החלטה עדכנית בעניינם של המבקשים, ובה הוא דחה פעם נוספת את בקשתם לקבלת מעמד, בציינו כי הוא עושה כן בהסתמך על המלצת הוועדה המקצועית ונימוקיה. בהחלטה הובהר עוד כי לא נמצא מקום להעניק למבקשים מעמד אף מטעמים הומניטאריים, כי עניינם אינו מהווה מקרה חריג, וכי אין בטענות בדבר התערותם של הילדים בחברה הישראלית כדי להצדיק את הסדרת מעמדם.
11.
בהמשך לכך הגישו המבקשים ערר נוסף לבית הדין לעררים שכוון כלפי החלטה עדכנית זו, וזה נדחה גם כן. בית הדין לעררים קבע כי לא נפל כל פגם בהחלטת שר הפנים. בכלל זה, בית הדין לעררים הבהיר כי אין חולק שהמבקשים אינם עומדים בתנאים המצטברים שנקבעו בהחלטת ממשלה 2183, ולפיכך השאלה שיש להכריע בה היא האם המקרה הוא גבולי, והאם הוועדה דנה בו ככזה. בית הדין לעררים ציין כי הוועדה המקצועית אכן התייחסה בהחלטתה למקרה כגבולי, אגב בחינתן של כל יתר נסיבות המקרה, לרבות הטעמים ההומניטאריים. בנוסף, בית הדין לעררים התייחס למקרים שנדונו בפסיקה כמקרים גבוליים (ובין היתר לעע"ם 1983/11 פלוני נ' משרד הפנים (7.2.2012) (להלן: עע"ם 1983/11 )) והבהיר בהקשר זה כי המבקשים לא הציגו נסיבות המתאימות להיחשב כטעמים הומניטאריים וחריגים (תוך הפנייה לעע"ם 1086/09 קרוז נ' שר הפנים (7.7.2009)). מעבר לכך, בית הדין לעררים ציין כי אמנם התרשם שהבן והבת הם צעירים שהתערו היטב בחברה הישראלית, אך יחד עם זאת הבהיר כי לא ניתן לומר שלא יהיה באפשרותם להתאקלם בקולומביה, בהתחשב בכך שהם דוברי ספרדית כשפת אם ומכירים את התרבות המקומית בה גדלו. לבסוף, בית הדין לעררים דחה גם את הטענה בעניין שיהוי בטיפול בבקשה וכן את הטענות הנוגעות למחלתו של הבן.
12.
המבקשים הגישו כאמור ערעור על כך לבית המשפט המחוזי, ואף במסגרת הדיון בו ניתן צו ארעי המונע את הרחקתם מישראל. לבסוף, בית המשפט המחוזי דחה את הערעור. בעיקרו של דבר, בית המשפט המחוזי קבע כי בניגוד לטענת המבקשים אין לומר כי המלצת הוועדה המקצועית שאומצה על ידי שר הפנים אינה נותנת ביטוי לשיקולים השונים בעניינם. בית המשפט המחוזי הוסיף כי הגם שמדובר בהחלטה קשה ומייסרת, היא מצויה במתחם הסבירות ואינה מקימה עילה להתערבותו, ובפרט כשהעניין נבחן על-ידי הערכאה בעלת המומחיות בתחום זה. לבסוף, בית המשפט המחוזי ציין כי אין מניעה שהמבקשים יגישו בקשה למתן מעמד מטעמים הומניטאריים לפי הנוהל העוסק בכך, ככל שיוכלו לבסס כאלה.
בקשת רשות הערעור והתשובה לה
13.
בקשת רשות הערעור מכוונת נגד פסק דין זה של בית המשפט המחוזי. בתמצית, המבקשים סבורים כי הבקשה מעלה שתי שאלות עקרוניות: ראשית, המבקשים טוענים כי קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה שר הפנים אינו צריך לחזור ולפרט את הנימוקים להחלטתו מרוקנת מתוכן את חובת ההנמקה המנהלית ואת עצמאות שיקול הדעת המינהלי, וכך מאפשרת לו לחתום כ"חותמת גומי" על הנמקות הוועדה תוך התנערות מסמכותו. שנית, המבקשים סבורים כי המקרה מעלה שאלה נוספת שעניינה השלכתו של שיהוי בהחלטות הנוגעות למעמד, בשים לב לכך שפרק הזמן שבו שהו המבקשים בישראל כתוצאה מהשיהוי העמיק את היקשרותם אליה.
14.
מעבר לכך, המבקשים סבורים כי בית המשפט המחוזי שגה בקבעו כי הוועדה אכן בחנה את עניינם כמקרה גבולי. לטענתם, במסגרת בחינת מקרה כגבולי יש להביא בחשבון שיקולים הבוחנים את מידת הקרבה של המבקשים לסף שנקבע בהחלטת ממשלה 2183, ולא לבחון את דבר קיומן של נסיבות חריגות, דבר שלא נעשה בעניינם. מאחר שלשיטתם לא נשקלו בעניינם השיקולים הרלוונטיים, המבקשים טוענים כי ההחלטה לוקה בחוסר סבירות, ומדגישים כי בקשתם למעמד הולמת את התכליות שעמדו בבסיסה של החלטת ממשלה 2183.
15.
ביום 31.3.2019 קבעתי כי על המשיב להגיש את תגובתו, וכן הוריתי על מתן צו ארעי האוסר הליכי אכיפה נגד המבקשים עד למתן החלטה אחרת. ביום 20.6.2019 הגיש המשיב את תגובתו.
16.
המשיב סבור שדין הבקשה להידחות – על הסף ולגופה. תחילה, המשיב טוען כי הבקשה אינה מצדיקה מתן רשות ערעור מאחר שהיא ממוקדת בעובדות המקרה הפרטניות מבלי להעלות שאלה עקרונית, ואף אינה מצביעה על כך שנעשה עיוות דין.
באשר לטענה כי החלטת שר הפנים לא הייתה מנומקת דיה, המשיב טוען כי לפי ההלכה הפסוקה אין פסול בכך שבעל הסמכות מאמץ החלטות מנומקות של הגוף המייעץ לו (תוך הפניה לבג"ץ 8912/05 מפגשים – עמותה למעורבות חינוכית וחברתית נ' שרת החינוך התרבות והספורט (14.3.2007)). המשיב מטעים כי גם בית המשפט המחוזי קבע שלא נפל פגם בהקשר זה, וכי מכל מקום החלטת השר מפורטת דיה ומשקפת נאמנה את הליך שקילת עניינם של המבקשים.
17.
באשר לטענות לגופן, המשיב מוסיף ומציין כי גם אם ניתן להבין ללבם של המבקשים, במישור המשפטי לא נפל כל פגם בהחלטות. המשיב מטעים כי טענותיהם השונות נדונו בפני הערכאות הקודמות ונדחו, וכי אף לשיהוי שאירע בעניינם כבר ניתן מענה בדמות השבת עניינם לדיון פרטני בוועדה המקצועית. המשיב מבהיר כי בניגוד לדברי המבקשים, עניינם אכן נבחן כמקרה גבולי במסגרת הדיון הנוסף בוועדה – ובהתאם לפסיקה בנושא. מעבר לכך, המשיב מונה את השיקולים שהצדיקו אי-מתן מעמד במקרה זה גם כאשר הוא נבחן כמקרה גבולי, ומדגיש כי שר הפנים אף שקל אם יש מקום לתת מעמד למבקשים מטעמים הומניטאריים, ולבסוף דחה את בקשתם גם בפן זה. לעניין מצבו הרפואי של הבן, המשיב מטעים כי לא עולה ממנו שהטיפול וההשגחה הנדרשת חייבים בהכרח להינתן בישראל או שעזיבת הארץ עלולה לסכנו.
דיון והכרעה
18.
לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה לה הגעתי לכלל מסקנה כי אין ביכולתי להיעתר לה, ודינה להידחות.
19.
בעיקרו של דבר, טענותיהם של המבקשים נדונו ביסודיות ונדחו על ידי שתי ערכאות, ולא מצאתי כי הבקשה מעלה שאלה עקרונית המצדיקה דיון בהן ב"גלגול שלישי" (ראו למשל: בר"ם 1686/18 פלונית נ' מדינת ישראל - משרד הפנים , פסקה 23 (13.5.2018);
בר"ם 1184/18 פלוני נ' רשות האוכלוסין וההגירה , פסקה 16 (17.3.2019)).
20.
בנוסף, אף לגופם של דברים התרשמתי כי עניינם של המבקשים נבחן באופן מניח את הדעת כ"מקרה גבול" לאחר שהוחזר לדיון נוסף בוועדה, וכי לא מתקיימות נסיבות מיוחדות אחרות המצדיקות בירור נוסף בשלב זה. כך, הראיונות עם המבקשים כללו שאלות הנוגעות לזיקתם לישראל ולקולומביה, כגון השפות שאותן הם דוברים וזו שבה הם משוחחים זה עם זה, עיסוקיהם ושגרת חייהם בארץ, וכן טיב קשריהם עם משפחה וחברים המתגוררים בקולומביה. בהתאם, המלצות הוועדה והחלטות הערכאות השיפוטיות בעקבותיה ביחס למבקשים כללו התייחסות לנסיבות חייהם ומאפייניהם הפרטניים שהעידו על זיקתם לקולומביה. מסקנות הוועדה התייחסו בפרט לאפשרות ההשתלבות של המבקשים בקולומביה, בשים לכך שברשותם נכסים במדינה וקרובים המתגוררים בה, לרבות הילד הנוסף במשפחה, וכן לכך שהבן והבת התגוררו בה בילדותם ושהם דוברים את השפה הספרדית. ההליך בעניינם של המבקשים לא נגע אפוא אך לשאלה אם ישנו טעם הומניטרי מיוחד המצדיק מתן מעמד, אלא בחן באופן מקיף את כלל נסיבות חייהם, כאמור בעע"ם 1983/11 (ראו והשוו: בר"ם 446/18 , בפסקאות 42-37 לפסק דיני)).
21.
כידוע, תפקידו של בית המשפט אינו להחליף את שיקול דעתה של הרשות, אלא לבחון האם האופן שבו בחנה את עניינם של המבקשים מצדיק התערבות (ראו למשל: בר"ם 446/18 בפסקה 37 לפסק דיני וההפניות שם). מהאמור לעיל עולה כי הרשות בחנה את עניינם של המבקשים כדין, וכי לא קמה הצדקה להתערבות בהחלטה (ראו והשוו: בר"ם 7833/18 גתדולה נ' משרד הפנים רשות האוכלוסין וההגירה ומעברי הגבול , פסקה 19 וההפניות שם (27.12.2018)).
22.
אכן, יש להצטער על העיכוב בטיפול בעניינם של המבקשים, כמו גם על כך שלא כל ההחלטות הרלוונטיות נמסרו לידיהם סמוך לקבלתן. טוב יעשו המשיבים אם יתנו דעתם על כך וידאגו לכך שדברים מעין אלה לא יישנו. אולם, בנסיבות העניין, כאשר עניינם של המבקשים כבר הושב בשל כך לבחינה חוזרת בוועדה והסעד בגין הפגם למעשה כבר ניתן, אין בדבר כדי להשליך על התוצאה.
23.
על כן, וחרף הקושי המובן הכרוך בעזיבת המקום שבו התגוררו מזה שנים, התוצאה היא שאין עילה להתערב בהחלטה שלא להעניק למבקשים מעמד בישראל. עם זאת, בשים לב לכך שאחד מילדי המשפחה נמצא כאמור בהליך מדורג להסדרת מעמדו עם בת זוג ישראלית, יש לקוות כי לאחר שיצאו את הארץ יוכלו לשוב ולבקר בישראל מכוח אשרות ביקור זמניות בהתאם לנהלים המקובלים.
24.
סוף דבר: הבקשה נדחית. על מנת לאפשר למבקשים זמן הולם להסדרת ארגוני יציאתם, אני מורה כי עליהם לעזוב את ישראל בתוך 60 ימים מיום מתן החלטתי.
בנסיבות העניין ולפנים משורת הדין, אין צו להוצאות.
ניתנה
היום, כ' באב התשע"ט (21.8.2019).
ש ו פ ט ת