בר"מ 9073/17עמותת ממעל ממש נ. מנהל הארנונה של עיריית תל אביב יפו

1.

המבקשת מחזיקה בנכס מקרקעין בעיר תל אביב-יפו ומפעילה בו בית כנסת. בנוסף, מקיימת המבקשת בנכס הופעות אמנים וסדנאות ברוח חסידי חב"ד (להלן: הנכס ). לאחר ביקורת שנערכה בנכס מטעם המשיב, מנהל הארנונה של עיריית תל אביב-יפו, ניתן פטור מלא מארנונה לשטח בן 47 מ"ר, שסווג כבית כנסת מכוח סעיף 5ג(ה)(1א) לפקודת מסי העיריה ומסי הממשלה (פיטורין), 1938 (להלן: הפקודה ; הפטור ), בעוד שיתרת שטח הנכס חויבה בארנונה לשנים 2015-2013. לאחר שהשגה ובקשה למתן פטור שהגישה המבקשת נדחו, הגישה האחרונה ערר. ועדת הערר על קביעת ארנונה כללית שליד עיריית תל אביב-יפו (להלן: ועדת הערר או הוועדה ), קיבלה את הערר בחלקו וקבעה כי מלבד השטח שהוכר כבית כנסת, יש להחיל את הפטור גם על השטחים המשמשים לשירותים ולמטבחון. עם זאת, נקבע שאין לפטור את יתרת שטח הנכס (להלן: החצר ) המשמשת את המבקשת לצרכים שאינם תפילה כגון סדנאות והופעות אמנים.

2.

על החלטה זו של ועדת הערר הגישה המבקשת ערעור. בית המשפט לעניינים מינהליים בתל אביב-יפו (כב' השופט א' בכר ) דחה את הערעור, תוך שעמד על אמת המידה המצמצמת להתערבות בהחלטותיה וקביעותיה העובדתיות של ועדת הערר. בית המשפט קבע, בין היתר, כי הגם שהחלטת הוועדה נומקה באופן תמציתי אין בכך כדי לגרוע מקביעותיה וממסקנותיה של הוועדה, בפרט נוכח הערר, בן עמוד אחד, שהגישה המבקשת. עוד נקבע כי אין להתערב בהחלטת הוועדה להטיל את החיוב על המבקשת כמחזיקה בחצר. אשר להיקף הפטור נקבע כי לצורך מתן פטור לבית כנסת, יש להפריד בין החלקים בנכס שייעודם העיקרי הוא תפילה לבין חלקים שבהם מתבצעת פעילות נוספת העומדת בפני עצמה שאינה פעילות ניטרלית ואינה פעילות שהתפילה לא יכולה להתקיים בלעדיה. משנקבע כי החצר משמשת את המבקשת בעיקר לפעילות כגון הופעות וסדנאות, שהיא פעילות העומדת בפני עצמה ושאינה תפילה, נמצא כי אין להתערב בהחלטת הוועדה לחייב את שטח החצר בארנונה.

3.

מכאן הבקשה שלפניי. המבקשת משיגה על הפרשנות שקבע בית המשפט בנוגע לאפשרות להפריד בין חלקיו השונים של הנכס. לטענת המבקשת, אין לפרש את סעיף 5ג(ה)(1א) לפקודה כמוגבל רק לשטחים שהתפילה לא יכולה להתקיים בלעדיהם, אלא כהוראה המיועדת לפטור מארנונה שטחים המיועדים "לשימושים נלווים". בהמשך לכך נטען כי שאלת פרשנותו הנכונה של הסעיף טרם התבררה לפני בית משפט זה, ונודעת לה חשיבות עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים. לגופם של דברים הוסיפה המבקשת וטענה כי שגה בית המשפט כשקבע כי התפילה יכולה להתקיים אף ללא החצר, שכן החצר משמשת למעבר מבית הכנסת לשטחי השירותים והמטבחון – שלהם ניתן פטור כאמור; בנוסף נטען כי בית המשפט קבע שחצר בית הכנסת לא משמשת לתפילה, בניגוד לחומר הראיות. לבסוף נטען כי החלטת הוועדה אינה מנומקת כדבעי, בניגוד להכרעתו של בית המשפט.

4.

לאחר שעיינתי בבקשה ובצרופותיה, באתי למסקנה כי דינה להידחות. כידוע, אמת המידה למתן רשות לערער על פסק דין של בית משפט לעניינים מינהליים הדן בהחלטת ועדת ערר לענייני ארנונה בעניינים בעלי אופי יישומי, היא מצמצמת. רשות כאמור תינתן מקום שבו מתעוררת שאלה בעלת חשיבות ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים ( ב ר"ם 5861/17 גשר מפעלים חינוכיים נ' מנהל הארנונה של עיריית ירושלים , פסקה 4 (29.10.2017) ; בר"ם 7680/16 סמינר אפעל נ' עיריית רמת גן , פסקה 4 (26.1.2017); בר"ם 1295/12 נורקייט בע"מ נ' עיריית פתח תקוה , פסקה 7 (12.3.2012)). הבקשה דנא לא באה בגדרי אמת המידה האמורה. טענות המבקשת בדבר סיווגה של החצר והשימוש שנעשה בה תחומות לנסיבותיו הפרטניות של המקרה. סיווג זה התבסס על קביעת ממצאי עובדה אשר למאפייניהם של חלקי הנכס השונים, קביעות שאין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בהן, לא כל שכן ב"גלגול שלישי" (בר"ם 1206/17 מ.צ.פ. אחזקות נדל"ן בע"מ נ' עיריית תל אביב-יפו , פסקה 5 (21.2.2017)). גם טענת המבקשת בעניין היקף ההנמקה של ועדת הערר שנבחנה ונדחתה באורח מנומק בפסק הדין של בית המשפט לעניינים מינהליים, היא ערעורית בטיבה ולפיכך גם טענה זו אינה מגלה עילה למתן רשות לערער לפנינו (בר"ם 7747/15 מיכקשוילי נ' מנהל הארנונה, עיריית תל אביב-יפו , פסקה 4 (6.12.2015)). בשולי הדברים יצוין כי גם טענות המבקשת אשר לפרשנותה של הפקודה אינן מגלות עילה למתן רשות לערער, משממילא לא הבהירה המבקשת כיצד אימוץ הפרשנות המוצעת על ידה תביא הלכה למעשה למתן פטור לחצר בנסיבות העניין.

הבקשה נדחית אפוא, משלא התבקשה תשובה לא ייעשה צו להוצאות.