בר"מ 915/19 לאבלי רוז רודריגז נ. רשות ההגירה

1.

המבקשת 1, אזרחית הפיליפינים, נכנסה לישראל כדין ביום 29.10.2013 ועבדה ברישיון בתחום הסיעוד אצל כמה מעסיקים. הרישיון הוארך מפעם לפעם ועד ליום 22.11.2018. היא סיימה לעבוד אצל המעסיק האחרון שלה ביום 24.3.2018. ביום 13.1.2019 עצרה אותה יחידת האכיפה של המשיבה. ממונה ביקורת הגבולות הוציא נגדה צו משמורת וצו הרחקה. המבקשים עררו על צו ההרחקה וטענו שהמבקשים 2 ו-3 מעוניינים להעסיק את המבקשת 1. בית הדין לעררים בתל אביב (כב' הדיין מ' דורפמן ) דחה את הערר ביום 20.1.2019. צוין כי לפי נוהל רשות האוכלוסין וההגירה 5.3.0002 "נוהל העסקת עובד זר בענף הסיעוד" (30.1.2017), המבקשת 1 לא הייתה זכאית להארכת אשרת העבודה שלה, היה עליה לצאת מישראל עד ליום 24.5.2018, ולפי נוהלי המשיבה – המבקשת 1 אינה יכולה להסדיר את מעמדה בתור עובדת סיעודית בישראל. המבקשים ערערו על ההחלטה. לצד הערעור הם ביקשו סעד זמני, שמהותו עיכוב ביצוע ההחלטה להרחיק את המבקשת 1 מישראל. בית המשפט לעניינים מנהליים בתל אביב–יפו (כב' סגן הנשיא ק' ורדי ) דחה את הבקשה לסעד זמני ביום 31.1.2019. נקבע כי סיכויי הערעור נמוכים משום שנוהלי המשיבה עומדים לרועץ למבקשת 1, ובשל אי התאמה בין הטיעונים המקוריים של המבקשים, שלפיהם המבקשים 2 ו-3 מעוניינים להעסיק את המבקשת 1, לטיעון מאוחר שלהם, שלפיו מעסיקה קודמת של המבקשת 1 היא שמעוניינת להעסיק אותה. עוד צוין שהבקשה אינה נתמכת בתצהיר. בית המשפט קבע כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המשיבה מאחר שהמבקשת 1 עשתה דין לעצמה בהישארה בישראל בלי רישיון במשך כ-8 חודשים, ומשום שאפשר לנהל את הערעור גם אם המבקשת 1 תשהה מחוץ לישראל. בהחלטה מיום 3.2.2019 עיכב בית המשפט לעניינים מנהליים את ביצוע ההרחקה עד ליום 6.2.2019.

2.

מכאן הבקשה שלפניי לרשות לערער על החלטת בית המשפט לעניינים מנהליים. לצידה הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע הרחקת המבקשת 1. המבקשים טוענים בבקשת הרשות לערער שיש להם טענות כבדות משקל בעניין חידוש האשרה של המבקשת 1, וכי סיכויי ערעורם אינם נמוכים. עוד נטען שהבקשה של המבקשים 2 ו-3 להעסיק את המבקשת 1 עודנה קיימת, לצד בקשה חדשה של המעסיקה הקודמת, ושהם תמכו את ערעורם בתצהיר של המבקשת 1. המבקשים מוסיפים כי מאזן הנוחות נוטה לטובתם משום שהמבקשת 1 פעלה להסדיר את המשך העסקתה בישראל, ומאחר שהיא לא תזכה ליומה בבית המשפט אם תגורש מישראל. עוד נטען שלא יהיה אפשר לקדם קבלת אשרה מיוחדת לעבודה בישראל בלי שהמבקשת 1 תשהה בה.

3.

לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה, הגעתי למסקנה שדינה להידחות. בקשה למתן צו ביניים מחייבת לערוך "מקבילית כוחות" בין סיכויי הערעור למאזן הנוחות (בר"ם 5061/15 צגטה נ' שר הפנים , פסקה 9 (12.8.2015)). בענייננו, בשלב זה של הדיון ובלי לקבוע מסמרות, אין לומר כי סיכויי הערעור לבית המשפט לעניינים מנהליים גבוהים במידה שתצדיק לעכב את ההרחקה. לכך יש להוסיף שמאזן הנוחות אינו נוטה לטובת המבקשים. גם בהיותה מחוץ לישראל תוכל המבקשת 1 להמשיך לנהל, בין באמצעות המבקשים 2 ו-3 ובין באמצעות באי כוחם, את הערר ואת ההליכים לקבלת ההיתרים המבוקשים (בר"ם 7021/15 פרושולם נ' רשות ההגירה (20.10.2015); בר"ם 8231/18 שנג יואן יינג נ' לשכת האוכלוסין וההגירה ירושלים , פסקה 5 (3.12.2018)). נוסף על כך, המבקשת תוכל להגיש למשיבה בקשה להיתר כניסה בתנאים לצורך הדיון שיתקיים בערר. הנזק שייגרם למבקשת 1 מיציאתה מהארץ אינו בלתי הפיך (בר"ם 58/17 מירנדה נ' רשות האוכלוסין וההגירה – משרד הפנים , פסקה 11 (4.1.2017)), שהרי אם יתקבל הערעור היא תוכל לשוב לישראל (עע"ם 4682/14 מהרג'ה נ' משרד הפנים , פסקה 13 (11.12.2014)). גם למבקשים 2 ו-3 לא ייגרם נזק בלתי הפיך (ולא נטען שייגרם).

בקשת הרשות לערער נדחית אפוא. הבקשה לעיכוב ביצוע מתייתרת. משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.