בר"מ 95/14 אמנון חביב נ. עירית הרצליה

1.

המבקשים החזיקו במועדים הרלוונטיים להליך זה במקרקעין המצויים בתחומה המוניציפאלי של עיריית הרצלייה (חלקה 9 בגוש 6591 וחלקות 12-10 בגוש 6594), מדרום למחלף הסירה (להלן: המקרקעין ). המקרקעין רשומים בבעלות חברת בנמה ייזום והשקעות בע"מ (להלן: החברה ). המבקשים בנו במקרקעין כמה מבנים ללא היתר. העירייה לא הייתה ערה לבנייה וסיווגה את המקרקעין כ"אדמת בניין" – סיווג שאין בגינו חבות בארנונה. בשנת 2006 פנתה החברה לעירייה בבקשה לאישור לצורך העברת הזכויות במקרקעין לצד שלישי. או אז ערכה העירייה בדיקה במקום וגילתה לראשונה כי נבנו בה המבנים האמורים. כפועל יוצא סירבה העירייה לתת לחברה את האישור שביקשה. החברה, מצדה, הודיעה לעירייה כי המבקשים בנו את המבנים לאחר שפלשו למקרקעין בשנת 1998; כי הוגשה תביעה לפינויים עוד בשנת 2003; וכי בית המשפט מינה מומחה מטעמו שיקבע מה היקף השטחים שבו מחזיקים המבקשים. בעקבות זאת רשמה העירייה בספריה את המבקשים כמחזיקים החל מיום 1.5.2007, ושלחה להם, בדצמבר 2008, דרישות לתשלום ארנונה בגין התקופה שהם מחזיקים במקרקעין. דרישות התשלום נסמכה על מדידה שביצעה העירייה במקום. המבקשים הגישו ערר על חיובם וטענו, בעיקרו של דבר, כדלקמן: אין לראות בהם "מחזיקים" משום שבעלת הנכס טענה כי הם פולשים; העירייה לא סיפקה להם כל שירותים מוניציפאליים; מדובר בחיוב רטרואקטיבי פסול; וכי חלקות 11-10 אינן בחזקתם. מנהל הארנונה במשיבה דחה את ההשגה.

2.

המבקשים הגישו ערר לוועדת הערר לענייני ארנונה וטענו, נוסף לטענות האמורות, כי קיבלו רשות להשתמש באתר בשנת 1989 ממנכ"ל העירייה דאז. ועדת הערר דחתה את טענות המבקשים וקבעה כי אין נפקא מינה אם היו פולשים, ואף אם לא קיבלו שירותים מוניציפאליים מהעירייה, שכן מדובר במס שחלה חובה על המחזיק בנכס לשלמו. עוד נקבע כי המבקשים לא הציגו ראיה לכך שאינם מחזיקים בחלקות 10-9; ולא הגישו תשריט מדידה החולק על התחשיב שהציגה העירייה. נדחו גם טענותיהם האחרות.

3.

המבקשים לא השלימו עם החלטת ועדת הערר והגישו ערעור לבית המשפט לעניינים מינהליים. בית המשפט (כב' השופטת מ' אגמון-גונן ) דן בפירוט בכל הטענות שהעלו המבקשים ולא מצא בהן ממש. נקבע כי המבקשים לא הוכיחו שאינם מקבלים שירותים מוניציפאליים, אולם אף אם היו מוכיחים זאת, אין בכך כדי לפטור אותם מן החובה לשלם ארנונה בגין המקרקעין; כי אף שמדובר בחיוב רטרואקטיבי, הרי שמדובר בנסיבות שבהן נפל פגם בהתנהגותם של המבקשים המצדיק להותיר את החיוב על כנו, שכן האחרונים החזיקו בקרקע משנת 1992, ולא הודיעו לעירייה כי בנו בה מבנים שיש לשלם בגינם בארנונה. במצב דברים זה, נקבע, חיוב המבקשים בתשלום אינו פוגע בתחושת ההגינות והצדק, בהסתמכותם או גורם להם עוול כלשהו. בית המשפט דחה את טענת המבקשים שלפיה אין לחייבם בגין חלקות 11-10 מאחר שלא החזיקו בהן, תוך שלא ראה להתערב בקביעת ועדת הערר שלפיה המבקשים מחזיקים בחלקות הללו. הואיל והמבקשים לא מסרו לעירייה הודעה כשפינו את החלקות, לטענתם, הנטל להוכיח שפינו אותן במועד שטענו כי פינוי – רובץ לפתחם והם לא עמדו בו. בית המשפט אף לא ראה להתערב בקביעות ועדת הערר שלפיהן המבקשים לא הוכיחו כי בנם מתגורר באחד המבנים ולכן יש לחייב אותו במקומם; כי מבנים מסוימים אינם בני חיוב או אינם קיימים; וכי נפלה טעות במדידת אחד המבנים. לסיום ציין בית המשפט כי דן בטענות המבקשים ודחה אותן לגופן בבחינת למעלה מן הצורך, נוכח טענת המשיבה שלפיה חלק מהטענות שהועלו אינן בסמכותו של בית המשפט לעניינים מינהליים בערעור מינהלי, אלא היה על המבקשים להעלותן במסגרת עתירה מינהלית.

4.

מכאן הבקשה שלפניי שבגדרה שבים המבקשים על הטענות שהעלו בבית המשפט קמא ועותרים לבחינה נוספת שלהן. דין הבקשה לרשות ערעור להידחות. כידוע, אמת המידה למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" על החלטת ועדת הערר לענייני ארנונה היא מצמצמת (ראו

בר"ם 1295/12 נורקייט בע"מ נ' עיריית פתח תקוה , פסקה 7 (13.2.2012)). לא שוכנעתי כי הבקשה שלפניי – המנוסחת כערעור ואינה כולל כל טיעון המתייחס לשאלה מדוע יש מקום ליתן רשות ערעור בנסיבות דנן – באה בגדר אמת מידה זו. טענותיהם של המבקשים נבחנו לעומקן, פעם ראשונה בוועדת הערר ופעם שנייה בבית המשפט לעניינים מינהליים. פסק הדין של בית המשפט קמא מקיף ומנומק, וכולל התייחסות לטענות שהמבקשים מעלים פעם נוספת בגדר הבקשה שלפניי. במצב דברים זה, לא שוכנעתי כי קמה עילה לבירור נוסף בבית משפט זה, השמור למקרים חריגים.

5.

הבקשה נדחית. אין צו להוצאות.