פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בר"ם
9556/06
בפני:
כבוד השופטת מ' נאור
המבקשת:
הועדה המקומית לתכנון ולבניה פתח תקווה
נ ג ד
המשיב:
ליאון מיטרני
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית
המשפט המחוזי ב-עמ"נ 248/05 מיום 10.10.2006 שניתן על ידי כב' השופטת ד'
פלפל
בשם המבקשת:
עו"ד רונית אלפר,
עו"ד יחזקאל ריינהרץ
החלטה
1 .
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים (כב' השופטת ד' פלפל), בעמ"נ (תל-אביב-יפו) 248/05.
העובדות
2 .
מיטרני ליאון (להלן: המשיב ) הוא בעל זכות חכירה בחלקות 45, 47 ו-89 בגוש 6358 בפתח-תקוה (להלן: המקרקעין ) שיעודה הופך חקלאי. המשיב הגיש תביעה לפצותו לפי סעיף 197(א) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה – 1965 (להלן: החוק ), בגין מתן תוקף לתכנית פת/2005א אשר ייעדה את הנכס לדרך (להלן: התכנית הפוגעת ). שמאי מכריע שמונה קבע בחוות דעתו, בין היתר, כי שווי המקרקעין לאחר אישור התכנית הפוגעת, אשר שינתה את ייעודם ל"דרך", הינו אפס. לפיכך קבע כי שווי ירידת הערך המקרקעין הוא השווי של המקרקעין לפני מתן התוקף לתכנית הפוגעת. על הקביעה כי שווי המקרקעין לאחר אישור התכנית הפוגעת הוא אפס הגישה הוועדה המקומית לתכנון ובניה פתח תקוה (להלן: המבקשת ) ערר לועדת הערר מחוז מרכז. ועדת הערר החליטה כי אין מקום להתערב בהכרעת השמאי המכריע וקבעה כי לגופו של עניין הכרעה זו נכונה. לפיכך דחתה את הערר. על החלטה זו ערערה המבקשת לבית המשפט לעניינים מנהליים.
פסק הדין של בית המשפט קמא
3.
בית המשפט לעניינים מנהליים דחה את הערעור. בית המשפט ניתח את החלטת ועדת הערר וקבע כי נימוקה לאי התערבות בהכרעת השמאי המכריע היה כפול: האחד, מדובר במחלוקת שמאית לגיטימית ובחירתו של השמאי ללכת באחת הדרכים במחלוקת זו לעניין הערכת דרך, אין בה כדי לפסול את חוות דעתו או להתערב בה. השני, בחינת מכלול השיקולים השמאיים הביא למסקנה כי עשה עבודה יסודית ואין כל עילה להתערב בקביעותיו. לדעת בית המשפט, צדקה ועדת הערר כאשר בחרה שלא להתערב בשומה המכרעת.
מכאן בקשת רשות הערעור שלפני.
בקשת רשות הערעור
4.
המבקשת טוענת בבקשתה כי לא ניתן לקבוע כי שוויה של קרקע הוא אפס, שכן כל קרקע, יהא ייעודה אשר יהא, יש שווי כלשהו. לדעתה, מדובר בקביעה משפטית שהיה מקום כי ועדת הערר תתערב בה, במיוחד על רקע השלכותיה הציבוריות. עוד טוענת היא כי השמאי המכריע לא נימק מדוע הכריע כי יש להעדיף לגבי המקרקעין הספציפיים את הגישה שבחר בה, לפיה שווי הדרך הוא אפס, על פני רעותה, לפיה שווי קרקע לדרך שווה ל – 10% משווי קרקע למגורים.
דיון
5.
לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. הערכת שווי הפגיעה במקרקעין נמסרה להכרעת השמאי המכריע. השמאי המכריע קבע בחוות דעתו, בין היתר, כי שווי המקרקעין לאחר שינוי הייעוד הינו אפס. מדובר בקביעה שמאית שועדת הערר ובית המשפט קמא לא מצא לנכון להתערב בה. אכן, קיימת פסיקה סותרת בנוגע להערכת שוויה של דרך, שהשמאי המכריע לא התעלם ממנה, אולם אין בכך כדי להצדיק מתן רשות ערעור. אף לגופו של עניין, לא נראה לכאורה כי נפלה שגגה בקביעת השמאי. השמאי נימק את החלטתו בין היתר, בכך ש"שווי של נכס מקרקעין משקף את הערך הנוכחי של ההנאות העתידיות ממנו. קרקע המיועדת לדרך ולהפקעה לא תניב לבעליה כל הנאה עתידית ולכן ערכה הנוכחי הוא אפס". עוד קבע כי לא יכול להיווצר לקרקע בייעוד לדרך שווי שוק. מדובר בהערכה שמאית עניינית שהערכאות דלמטה לא מצאו לנכון להתערב בה, כאמור.
בנסיבות אלה, דין הבקשה להידחות. משלא התבקשה תשובה דין אין צו להוצאות.
ניתנה היום, י"ד טבת, תשס"ז (4.1.2007).
ש
ו פ ט ת