פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בירושלים
בר"ם
9595/02
בפני:
כבוד השופטת ד' ביניש
המבקשים:
1. זהנג הונג
2. מוקד סיוע לעובדים זרים
נ ג ד
המשיבים:
1. שר הפנים
2. הממונה על ביקורת הגבולות
3. בית הדין לביקורת משמרות של שוהים שלא כדין
בקשת רשות ערעור על החלטת בית
המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 11.11.02 בתיק עמ 206/02 שניתנה על ידי כבוד
השופטת ר' שטרנברג-אליעז
החלטה
בפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 11.11.02 (השופטת ר' שטרנברג-אליעז), בו הורה בית המשפט המחוזי להשאיר את המבקש 1 במשמורת עד להרחקתו מן הארץ או עד ליום 15.11.02, וכן בקשה ליתן צו המונע את הרחקתו של המבקש 1 עד למתן החלטה בבקשה זו.
המבקש 1 הוא עובד זר אזרח סין, אשר עבד בישראל עד מעצרו ביום 18.8.02. המבקש 2 הוא מוקד סיוע לעובדים זרים, אשר מייצג את המבקש 1 בבקשה שבפניי. ביום 19.8.02 הוצא כנגד המבקש 1 צו משמורת וצו הרחקה. הרחקתו של המבקש 1 לסין אמורה להתבצע ביום 14.11.02. הן בבית המשפט המחוזי והן בבקשה שלפניי לא תקפו המבקשים את צו ההרחקה לגופו. טענתם היא כי המועמדים לגירוש הנתונים במשמורת, והמבקש כאחד מהם, מובאים בפני בית הדין לביקורת משמורת של שוהים שלא כדין (להלן: בית הדין לביקורת משמורת או בית הדין) במועד מאוחר מאשר 14 הימים הקבועים בסעיף 13יד(א) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952, ואינם משוחררים בתום 14 יום כנדרש בסעיף 13יד(ד) לחוק האמור. עוד טוענים הם כי בית הדין אינו מוסמך להאריך את ההחזקה במשמורת של אדם, אשר לא הובא בפני בית הדין במועד הנקוב בחוק. המבקש 1 הובא בפני בית הדין ביום ה- 18 למעצרו ועל פי הטענה לא ניתן היה כבר להחזיקו במשמורת ובית הדין לא היה מוסמך להאריך את המשמורת. בית המשפט המחוזי, בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים, נמנע מלדון בשאלת סמכותו של בית הדין להאריך משמורת, אף אם המוחזק במשמורת הובא בפניו באיחור. בית המשפט קבע כי בנסיבות העניין אין צורך לדון בסוגיה, שכן צו ההרחקה עתיד להתבצע כ- 80 שעות ממועד הדיון בפניו, ועל רקע העובדה ששהותו הממושכת של המבקש 1 במשמורת נבעה מכך שהאחרון סירב לעזוב את הארץ מבלי להסדיר את זכויותיו עקב פציעה בידו, שאירעה בין כותלי הכלא. בנסיבות אלה, נוכח קיומו של מועד קרוב לביצוע ההרחקה ובשים לב לחשש הממשי שהעותר לא יתייצב לטיסה שנועדה ליום 14.11.02, קבע בית המשפט כי אין הצדקה לשחרור המבקש 1 ממשמורת.
השאלה שמתעוררת בבקשה זו היא כיום שאלה אקדמית בלבד, שכן המבקשים אינם תוקפים את צו ההרחקה והבקשה הוגשה יום לפני המועד שנקבע לביצוע ההרחקה. ככל הנראה המבקשים ערים לחולשת טיעוניהם בבקשם להשאיר את המבקש 1 בישראל רק לצורך בירור השאלה המשפטית. בנסיבות אלה, איני רואה להיעתר לבקשה לעכב את ביצוע הרחקתו של המבקש 1 מהארץ.
בקשתם החלופית של המבקשים היא כי אף אם לא תעוכב יציאת המבקש 1 מן הארץ, ידון בית המשפט בבקשת רשות הערעור בשל הסוגיה העקרונית הכלולה בו, הנוגעת לאנשים רבים שאינם מובאים במועד לפני בית הדין לביקורת משמורת. מוכנה אני להניח כי אם אמנם, כטענת המבקש 2, האיחור בהבאת המוחזקים במשמורת בפני בית הדין היא תופעה נפוצה, הרי שסוגיה זו ראויה להתייחסות וכך גם שאלת סמכותו של בית הדין להאריך את משמרתם של אנשים שהובאו בפניו באיחור. אולם, העניין הנדון אינו מתאים לבירור הסוגיה העקרונית הזו משני טעמים: ראשית, משום שבית המשפט המחוזי לא נקט עמדה בשאלה זו ולפיכך אין החלטתו מתאימה לערעור; ושנית, משום שאין בית המשפט נוהג לדון בשאלות תיאורטיות. התופעה שהמבקש 2 מתריע עליה, אם אמנם קיימת, היא אכן מעוררת קושי; אולם, אם וככל שראויה היא לביקורת שיפוטית, על המבקש 2 לפעול במסלול הנכון- לפנות בעוד מועד לבית המשפט המוסמך כנגד עצם ההחזקה במשמורת של אדם הנתון במשמורת ולא הובא בפני בית הדין כנדרש בסעיף 13יד(א) הנ"ל. לאחר שבית המשפט המוסמך ייתן את החלטתו בסוגיה זו, יוכל המבקש 2, במקרה המתאים ואם יהיה צורך בכך, להביא את העניין גם בפניי בית משפט זה.
הבקשה לרשות ערעור והבקשה לעיכוב ביצוע הרחקתו של המבקש 1 נדחות.
ניתנה
היום, ח' בכסלו התשס"ג (13.11.2002).
ש ו פ ט ת