בר"מ 9611/11 פלוני נ. משטרת ישראל

1.

המבקשת, שעבדה משך 12 שנים במשטרת ישראל, טוענת כי היא סבלה לאחרונה מקריסה נפשית שהותירה אותה מוגבלת. בחודש יוני 2011 היא שובצה לתפקיד מסוים שהיא חשה כי תאם את מגבלותיה, לתקופה של שלושה חודשים. אותו תקן, עד כמה שניתן להבין מן המידע החלקי ביותר שהציגה המבקשת – בוטל עתה, וזאת כחלק מקיצוץ מערכתי במשטרה ובלא קשר למבקשת עצמה. משטרת ישראל שילבה את המבקשת בתפקיד אחר, אך הדבר לא הניח את דעתה של המבקשת. מכאן העתירה שהגישה המבקשת לבית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים, עם סיום שירותה בתפקיד הקודם, להותרתה באותו תפקיד, עתירה שבגדרה ביקשה צו זמני שיאסור על העברתה לתפקיד אחר.

בית המשפט לעניינים מינהליים (כב' השופט נ' סולברג ), לאחר שעיין בבקשה ובתגובת המשיב שנתבקשה לה, דחה את הבקשה, בקובעו שאף שמצבה של המבקשת מורכב ומחייב התחשבות, הרי שנוכח ביטול התקן משיקולים מערכתיים אין מקום למתן סעד ביניים כמבוקש, שמשמעותו גם הוצאה של עובד אחר מתפקידו. זאת בפרט כאשר הסעד המבוקש כיום הוא למעשה צו עשה.

2.

מכאן הבקשה שלפניי, שבגדרה גורסת המבקשת, בתמצית, כי בית המשפט הנכבד קמא לא נתן הגנה ראויה לזכויותיהם של מוגבלים, וכי אפילו בוטל התקן – ניתן היה להורות על הוספת תקן למבקשת בתפקידה הקודם.

3.

במקרה דנן ניתן היה להורות על דחיית הבקשה שלפניי כבר מן הטעם שהמבקשת נמנעה מלצרף את כל המסמכים הנדרשים לבקשתה, ובפרט – תגובתה של המשיבה בערכאה קמא, וכל שצירפה היתה ההחלטה מושא הבקשה. ברם דין הבקשה ממילא להידחות אף לגופה. לא מצאתי עילה להתערבות בהחלטת בית המשפט לעניינים מינהליים הנכבד שאין ליתן סעד זמני שיאפשר למבקשת להמשיך ולאייש תקן שהיה זמני מלכתחילה (כך נראה) ובינתיים בוטל, בדרך של הוספת תקן יש מאין, וכל זאת כאשר סעד זה מבוקש כצו ביניים וטרם שהתבררו דברים לגופם. בנוסף אכן מדובר במעשה עשוי (שכן העתירה הוגשה רק עם סיום התקופה בת שלושה החודשים של שירותה בתפקיד שהיא מעוניינת בו), כך שהמבקשת עותרת למעשה לצו עשה, שאיננו ניתן ככלל בגדרי צו ביניים. הגשת הבקשה שלפניי – כחודש לאחר שבית המשפט לעניינים מינהליים נתן את החלטתו רק מחריפה את הקושי האמור. טעם נוסף הגורע מן הצורך במתן צו כיום נעוץ בכך שעד כמה שניתן להבין המבקשת ממשיכה לעבוד במשטרת ישראל בתפקיד אחר, ואיננה טוענת מפורשות כאן כי אותו תפקיד הוא למעלה מכוחותיה. אוסיף כי ברי שמצבם של אנשים הלוקים במוגבלויות שונות מחייב התייחסות ראויה וזהירה, וחזקה שבית המשפט הנכבד קמא (שברור מהחלטתו כי הוא ער היטב לנתון זה) ישקול את הדברים במסגרת הדיון בהליך העיקרי . אולם עילה להתערבות חריגה בהחלטת הערכאה הדיונית שלא ליתן צו ביניים – אין כאן כאמור.

4.

נוכח כל האמור לעיל – הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תגובה – אין צו להוצאות.