בר"מ 9662/08 מנהל הארנונה של עיריית רחובות נ. אגד אגודה שיתופית לתחבורה

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענינים מינהליים (כב' סגנית הנשיא א' קובו) מיום 22.10.2008. פסק הדין הפך את החלטתה של ועדת הערר לעניין ארנונה כללית שליד עיריית רחובות (להלן: ועדת הערר או הועדה ), וקבע כי אגד אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ (להלן: אגד ) אינה חבה בתשלום ארנונה בגין שטחי תחנות ההמתנה לאוטובוסים המצויות בעיר רחובות. על פסק דין זה הגיש מנהל הארנונה של עיריית רחובות (להלן: העירייה ) את בקשת רשות הערעור שלפניי.

העובדות והרקע לבקשה

1.

אגד היא חברה המפעילה שירותי תחבורה ברחבי הארץ, ובכלל זה בעיר רחובות. בחודש מאי 2003, שלחה העירייה לאגד הודעת חיוב בארנונה לגבי השנים 2003-1996, בגין תחנות המתנה המיועדות לנוסעים הפזורות ברחבי העיר (להלן: ההודעה ). לפי פרטי ההודעה, החיוב נעשה לפי הסיווג "משרדים, שירותים ומסחר", וסך החיוב הסתכם ב-1.6 מיליון ש"ח. עד למועד משלוח ההודעה במאי 2003, העירייה לא חייבה את תחנות האוטובוס בארנונה. אגד השיגה בפני מנהל הארנונה של עיריית רחובות כנגד הודעת החיוב הנ"ל, אך הלה דחה את השגותיה. לפיכך, הגישה אגד ערר לועדת הערר, בהתאם לסעיף 6(ב) לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו-1976.

ועדת הערר

2.

בפני ועדת הערר טענה אגד בעיקר כי היא אינה בבחינת "מחזיק" לעניין תחנות האוטובוס, כהגדרתו בפקודת העיריות (נוסח חדש) (להלן: פקודת העיריות ), וכי אין לה זיקה לשטח התחנות, אשר מכוחה יש לחייבה בתשלום ארנונה. בנוסף, טענה אגד כי שטח התחנות הוא בבחינת "רחוב", הפטור מארנונה לפי סעיף 269 לפקודת העיריות. אגד הוסיפה וטענה כי גם אם אין מדובר ברחוב, אין לחייבה בארנונה שכן התחנות משמשות גם אחרים זולתה. אגד הלינה גם כנגד הסיווג "משרדים, שירותים ומסחר", שנקבע בהודעת החיוב, וטענה כי לכל היותר יש לסווגו כ-"מעברים/שטחים שונים". מעבר לכך, טענה אגד כי החיוב החל משנת 1996 הינו רטרואקטיבי, וכי שטח התחנות לא פורט כדבעי בהודעת החיוב. זאת, משום שהעירייה בחרה לחייב אותה לפי הערכת שטח התחנות, אשר נשענה על בדיקה מדגמית של מספר תחנות. יצוין עוד כי לפי התחייבות שהוענקה על ידי העירייה ל"קרן השיפורים", שהיא קרן המשותפת למשרד התחבורה, אגד וחברת דן, על העירייה מוטלת החובה לתאם עם אגד את מיקום התחנות ולתחזק את תחנות ההמתנה באופן שוטף (להלן: כתב ההתחייבות ). אגד טענה כי התחייבות זו ובייחוד חובת התחזוקה השוטפת, הם בבחינת סממן מובהק לכך שאגד איננה ה"מחזיק" בנכס.

3.

ועדת הערר קיבלה חלק מטענותיה של אגד ודחתה את האחרות. הועדה קבעה כי תחנות ההמתנה אינן בגדר "רחוב" ולכן שטח התחנות מהווה נכס בר-חיוב בארנונה. לפי המבחנים שנקבעו בפסיקה, החיוב בארנונה יוטל על בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס, אף אם קיימים נהנים אחרים ממנו (ראו למשל: רע"א 422/85 חברת בתי גן להשכרה בע"מ נ' עיריית תל אביב , פ"ד לט(3) 341 (1985) (להלן: פרשת בתי גן )). בבואה להכריע מיהו בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס, בחנה ועדת הערר מספר נתונים בעלי השפעה מנוגדת: מחד , אגד (באמצעות "קרן השיפורים") נשאה ב-75% מעלות הקמת התחנות והיא הנהנית הישירה מעצם קיומן. נקבע כי גם אם תחנות האוטובוס מהוות שטח פתוח אשר הציבור יכול להשתמש בו באופן חופשי, לקוחות אגד הם הנהנים מקיומן של התחנות ולכן למעשה, התחנות תורמות להכנסות אגד. כמו כן, בהסכמים שיש לאגד עם רשויות מקומיות אחרות, קיימת הוראה מפורשת הפוטרת אותה מתשלום ארנונה. הועדה קבעה כי מאחר והוראה כזו אינה מופיעה בהתחייבות הספציפית מול עיריית רחובות, מדובר בהסדר שלילי. הועדה קיבלה את טענת העירייה לפיה תחנות האוטובוס כלולות בסיווג "משרדים, שירותים ומסחר" מכוח חקיקת המשנה. מאידך , ועדת הערר התייחסה לכתב ההתחייבות המטיל על העירייה את חובת התחזוקה השוטפת של התחנות ואשר מכוחו מקבלת העירייה את הבעלות על תחנות האוטובוס לאחר הקמתן. העירייה היא גם הנהנית מפירותיהן, המגיעים אליה בדמות תשלומים עבור תליית שלטים ופרסומות על התחנות. העירייה אף נושאת בחלק מעלות הקמת התחנות (25%) ויש לה זכויות משפטיות מקיפות ביחס אליהן. עוד נקבע כי תושבי הרשות המקומית נהנים משימוש בתחנות האוטובוס כהגנה מפני הגשמים או השמש, ובעיני הציבור קיומן פועל לשבחה של הרשות. לבסוף, ועדת הערר קבעה כי העירייה היא בעלת תחנות האוטובוס והיא בעלת השליטה בהן הלכה למעשה. לעומת זאת, אגד אינה יכולה למנוע שימוש של עוברים ושבים בתחנות, אינה יכולה לשלוט במיקומן, להחליפן במבנה אחר, לפרקן, להרכיבן או לגבות תשלום עבור השימוש בהן.

4.

שקלול הגורמים השונים הוביל את הועדה למסקנה כי העירייה ואגד גם יחד נהנות מקיומן של התחנות, אלא שלא ניתן לכמת את מידת ההנאה של כל אחת מהן בנפרד, היות ולא ניתן להכריע מי מהן היא בעלת הזיקה הקרובה ביותר לנכס. מאחר שזיקתן נמצאה שווה, נקבע כי אין זה הוגן להשית את מלוא החיוב על צד אחד ולכן אגד תשא רק ב-50% מן החיוב. לעניין הרטרואקטיביות, הועדה קבעה כי הדין עם אגד, ככל שזה נוגע לשנים 2002-1996 ולכן דין החיוב האמור להתבטל. לגבי שנת המס 2003, נקבע כי החיוב שנשלח לאגד בחודש מאי 2003 מהווה תיקון טעות תקף ומותר. בהתאם לקביעתה, הועדה חייבה את אגד בתשלום הארנונה לשנים 2004-2003, בשיעור של 50% מן התעריף שנקבע לה על ידי העירייה.

בית המשפט לענינים מינהליים

הטענות שעמדו בפני בית המשפט לענינים מינהליים

5.

אגד הגישה ערעור כנגד החלטת ועדת הערר ואת עיקר יהבה השליכה על הטענה כי היא איננה בעלת הזיקה הקרובה ביותר לתחנות ההמתנה. אגד טענה כי כתב ההתחייבות בינה לבין העירייה, מעיד על כך שלא היא בעלת הזכות או זיקת ההנאה לתחנות, אלא העירייה היא ה"מחזיקה" ובעלת הזיקה הקרובה ביותר לתחנות. אגד טענה כי הנהנים העיקריים מן התחנות הם תושבי הרשות והדגישה כי לה עצמה אין כל ערך מוסף מהצבת תחנות האוטובוס, בשונה מעמוד דגלון הנושא את מספר הקו ותו לא. כמו כן, נטען כי העירייה היא הנהנית מהפירות הגלומים בתחנות שכן היא מקבלת תמורה עבור הצבת שלטי פרסומת עליהן. אגד הפנתה את בית המשפט לכתב התחייבות חדש בינה לבין העירייה, מיום 23.5.2005, בו התחייבה העירייה מפורשות שלא להשית ארנונה או כל מס אחר בגין תחנות האוטובוס והיה ותעשה כן, התחייבה העירייה לשפות את אגד בכל סכום שהיא תחויב ותשא בו (להלן : כתב ההתחייבות החדש ). בסוגיית החיוב הרטרואקטיבי, טענה אגד כי יש לבטל גם את החיוב הנוגע לשנת 2003, היות והעירייה לא שלחה את החיוב במועדו (אלא במאי 2003 במקום בתחילת השנה). טענותיה האחרות של אגד נגעו להערכת שטח התחנות (במקום מדידה מדויקת) ולסיווג שטח התחנות. בהקשר זה, נטען כי הסיווג הראוי הוא "מבנים", "תעשייה" או "מעברים/מבנים שונים", ולא "משרדים, שירותים, מסחר". העירייה טענה כי יש לדחות את הערעור וכי אין מקום להתערב בהחלטה המנומקת והמאוזנת של ועדת הערר.

החלטת בית המשפט לענינים מינהליים

6.

בית המשפט קבע כי השאלה מיהו בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס הינה שאלה שבעובדה. בהתאם ל-רע"א 9813/03 משרד הבריאות נ' עיריית ראשון לציון (טרם פורסם, 4.2.2007) (להלן: פרשת משרד הבריאות ), נקבע כי המבחן שנועד להכריע מי מבין המחזיקים הפוטנציאליים מקיים את מירב הזיקות הרלוונטיות לנכס, אינו מבחן טכני-כמותי אלא זהו ניתוח מהותי המחייב ליתן את המשקל הראוי לאותן זיקות המשקפות שימוש בנכס והנאה משירותי הרשות המקומית הלכה למעשה. בית המשפט קבע כי ועדת הערר לא שקלה אל נכון את הנתונים שלפניה, כי מסקנתה הייתה שגויה ויש להתערב בהחלטתה, באופן שייקבע כי אגד אינה חבה בארנונה כלל. בית המשפט למד מכתב ההתחייבות (הראשון) כי הקמת התחנות הייתה מיזם משותף של העירייה ושל אגד ולשתיהן היה אינטרס להקימן, לרווחת הנוסעים שהם גם תושבי העיר. במיזם משותף זה, העירייה דאגה לחיבור התחנות לתשתיות, טיפלה בכל האישורים הדרושים ומימנה רבע מעלותן. במצב דברים זה, ברי כי על אגד חלה חובת תיאום עם העירייה ולכן אין ללמוד מנתון זה לבדו אודות זיקתה לנכס. הוא הדין לגבי מימון 75% מעלות הקמת התחנות. נקבע כי כדי להכריע בסוגיית ה"מחזיק", לא מספיק לבחון את מערכת היחסים בין הצדדים בנוגע להקמת התחנות, אלא יש לבחון גם את מערכת היחסים בין הצדדים לאחר הקמתן; מי עושה בהן שימוש ובאיזה אופן. בית המשפט קבע כי מעמדן של אגד והעירייה לאחר הקמת התחנות הוסדר במפורש בכתב ההתחייבות. כתב זה מעיד דווקא על שליטה של העירייה בתחנות ההמתנה, אם בשל היותה בעליהן, אם בשל חובתה לתחזק את הנכסים ואם בשל אחריות שנטלה על עצמה כלפי צדדים שלישיים והתחייבותה אף לשפות את אגד בגין חיוב כאמור. נקבע כי התחייבות העירייה לתחזק את התחנות הינה סממן מובהק של בעלים המבקש לשמור על נכסיו ועל השליטה בהם וכנ"ל לגבי התחייבויות העירייה האחרות בעניין התחנות. בית המשפט הדגיש במיוחד את קביעת ועדת הערר לפיה אין אגד יכולה להשפיע על מיקום התחנות, לפרקן, לשנותן או להציב מבנים אחרים תחתיהן. נקבע כי שליטה זו של העירייה נועדה להשיג יתרון ולהפיק טובת הנאה כספית ישירה מתחנות ההמתנה עליהן מוצבים שלטים ופרסומות. בית המשפט קבע כי מידת ההנאה שיש לעירייה בתחנות, הן בשל התקבולים מהשילוט שעל גבן והן כתוצאה מכך שתושבי הרשות מתרגמים את הקמתן לשבחה של העירייה, איננה טפלה כלל ועיקר ואיננה נלווית לשימוש שמבצעת בהן אגד. בקביעתו זו, דחה בית המשפט את טענות העירייה בנוגע לפרשת משרד הבריאות , לפיהן יש ללמוד מפרשה זו כי אגד היא ה"מחזיק" בתחנות ואילו פעילות העירייה היא נלווית ותומכת. בית המשפט קבע כי בפרשת משרד הבריאות , הפעילות המרכזית בתחנות טיפות החלב הייתה של המדינה ואף שלעירייה שם היה אינטרס מובהק בקיומן, פעילותה בנכס הייתה אך בבחינת פעילות נלווית לפעילות העיקרית שבוצעה על ידי המדינה. לעומת זאת, במקרה דנן, לאור הזיקות והאינדיקציות השונות, נקבע שכתב ההתחייבות מעיד דווקא על שליטת העירייה בתחנות. בית המשפט הוסיף כי לטעמו, שימושה של העירייה בתחנות נמשך גם לאחר הפסקת פעילותם של קווי האוטובוס של אגד (שכן התחנות עומדות לרשות הכלל). בנוסף, נקבע כי גם אם התחייבויות שניתנו לאגד מרשויות אחרות כללו פטור מפורש מארנונה, אין לעשות שימוש בהתחייבויות אלו כדי לפרש את מערכת הנסיבות שנפרסה בענייננו. מאותו הטעם, קבע בית המשפט כי אין להיזקק לכתב ההתחייבות החדש, שממילא לא הוגש כראייה בפני ועדת הערר ושעל נסיבות חתימתו יש מחלוקת, אשר ההכרעה בהן אינה דרושה לעניין זה.

לפיכך, נקבע כי אגד אינה בבחינת "מחזיק" לעניין דיני הארנונה ולכן היא אינה חייבת בתשלום ארנונה בגין שטחי התחנות. לאור קביעתו זו, בית המשפט מצא כי התייתר הצורך לדון ביתר טענות הצדדים.

בקשת רשות הערעור

7.

העירייה מציינת כי בקשה זו מתמקדת בסוגיה אחת, שהיא, לטענתה, משפטית: האם לעניין החיוב בארנונה כללית נחשבת אגד כ"מחזיק" בתחנות ההמתנה לאוטובוס המצויות בעיר רחובות. העירייה טוענת כי מדובר במקרה בעל חשיבות משפטית, החורג מן העניין הישיר שיש לצדדים המעורבים במחלוקת וכי לפנינו סוגיה בעלת השפעה רוחבית, שכן יש מחלוקות דומות בין אגד לבין רשויות מקומיות נוספות. העירייה טוענת כי אין מדובר בפרשנות של צו מסוים או באופן הסיווג המסוים, אלא בשאלה הנוגעת לעצם החיוב. לטענת העירייה, השגגה העיקרית שנפלה בפסק דינו של בית המשפט, נעוצה בהפיכת הטפל לעיקר, שכן בית המשפט ייחס לעירייה את הבעלות והשליטה בתחנות הנוסעים, אף שהתחנות הוקמו לפי יוזמת אגד וצרכיה, ומטרתן העיקרית היא לשרת את נוסעי אגד ולא להוות שטחי פרסום שאותם מוכרת העירייה. נטען כי העובדה שהעירייה קיבלה בעלות פורמאלית על התחנות והיא מתחזקת אותן, אינה מאיינת את זיקתה של אגד לתחנות, היות והיא הנהנית העיקרית מקיומן. העירייה מדגישה את העובדה שחלקה של אגד במימון התחנות הינו 75% וטוענת כי התחנות כלל לא היו מוקמות אלמלא נדרשו לצרכיה. לדעתה, אלמלא התחנות, הייתה עלולה אגד לאבד את לקוחותיה לטובת מוניות השירות. העירייה ביקשה ללמוד על זיקתה של אגד לתחנות גם ממראן החזותי, לאור השילוט על גבי התחנות, האוטובוסים העוצרים בהן והנוסעים המשתמשים בהן – כולם של אגד. לסיכום נקודה זו, העירייה טוענת כי בית המשפט שגה היות והוא נמנע מליישם את המבחנים הרלבנטיים לצורך קביעת זהות ה"מחזיק" בנכס, וכי יישום נכון של המבחנים מוביל למסקנה שאגד היא בעלת הזיקה הקרובה ביותר לתחנות, זיקה הגוברת על זיקת הבעלות של העירייה.

8.

לצד טענתה העיקרית, מעלה העירייה מספר טיעונים נוספים אשר הועלו ברובם בפני בית משפט קמא. בין היתר, העירייה טוענת כי אופן סיווגן וחיובן של תחנות האוטובוס בתשלום ארנונה, נקבע במפורש בתקנות ההסדרים במשק המדינה (ארנונה כללית ברשויות המקומיות בשנת 2000), תש"ס-2000, תחת הסיווג "משרדים, שירותים ומסחר". מכך היא מסיקה כי מחוקק המשנה קבע במפורש שתחנות האוטובוס הינן נכס בר חיוב בארנונה וכי אין מקום שאגד לא תשא כלל בנטל הארנונה הרובץ עליהן. בית המשפט קמא לא דן בטענה זו, לאור מסקנתו כי אגד איננה ה"מחזיק" בתחנות. העירייה סבורה כי החלטת ועדת הערר מגלמת את האיזון הראוי, בהתחשב בכך שאגד היא בעלת מירב הזיקות והנהנית העיקרית מקיום התחנות. לכל הפחות, יש לראות באגד "מחזיק במשותף", החב ב-50% מנטל הארנונה. העירייה מדגישה את כישלון הניסיון החקיקתי להרחיב את המונח "רחוב", דרך סעיף 269 לפקודת העיריות, כך שיכלול בחובו גם את תחנות האוטובוס. בנוסף, העירייה טוענת כי כתב ההתחייבות החדש נחתם מבלי שאגד הפנתה את תשומת ליבה לסעיף שהוסף בעניין הפטור מארנונה בגין התחנות. בשל חוסר תום ליבה של אגד בעניין זה, הודיעה לה העירייה כי חתימתה מבוטלת. העירייה העלתה טענות נוספות הנוגעות בין היתר לסוגיית חישוב שטחי התחנות ולשאלת הרטרואקטיביות, אך אין לנו צורך להידרש לאלו.

תגובת אגד לבקשה

9.

בפתח דבריה, מציינת אגד כי אין טעם בבירור השאלה בפני בית משפט זה, שכן העירייה בכובעה כבעלת תחנות האוטובוס התחייבה כלפי אגד (בכתב ההתחייבות החדש), כי תשפה אותה בכל תשלום ארנונה בו תחויב בגין התחנות. לפיכך, מדובר בדיון תיאורטי וחסר משמעות מעשית. אגד טוענת כי בבקשה קיימים סילופים רבים, בין היתר טענות עובדתיות המנוגדות לקביעות של ועדת הערר וטענות משפטיות המנוגדות לחוק ולפסיקה. נטען כי בניגוד לטענת העירייה, תחנות ההמתנה הוקמו על ידי הרשות המקומית ולא על ידי אגד, בהתאם לצרכי התושבים. גם ועדת הערר קבעה כי העירייה היא בעלת התחנות והיא שולטת בהן וכי אגד אינה ברת רשות או זכות אחרת בהן. בהתייחס לטענות העירייה לעניין פרשת

משרד הבריאות , טוענת אגד כי בפרשה זו נקבע כי אינטרס בעצם קיומו של הנכס, אינו מהווה כשלעצמו אמת מידה לבחינת הזיקות הרלוונטיות לנכס לצרכי ארנונה והרי הקשר היחידי בין אגד לבין התחנות, שעליו מצביעה העירייה, הינו קשר של אינטרס. זאת ועוד, בפרשת

משרד הבריאות , קבע בית משפט זה, כי עובדי משרד הבריאות השוהים בתחנות טיפות החלב, משתמשים ושולטים בהן ולכן משרד הבריאות הוא ה"מחזיק" בתחנות אלו. לעומת זאת, עובדי אגד אינם משתמשים בתחנות האוטובוס ואינם שוהים או שולטים בהן. אגד טוענת כי מדובר בנכס הפתוח לשימוש חופשי של כלל הציבור אשר עונה על כל המאפיינים של "רחוב". כמו כן, טוענת אגד כי מסעיף 269 לפקודת העיריות (בשילוב עם הגדרת הביטוי "דרך" בחוק התכנון והבנייה, התשכ"ה-1965), ניתן ללמוד כי המחוקק הראשי דווקא פטר "תחנות לאיסוף נוסעים" מתשלום ארנונה. אגד מתנגדת לניסיונות העירייה לשוות לסכסוך אופי כלל ארצי, שכן חיובי ארנונה של שלוש רשויות מקומיות אחרות בגין תחנות אוטובוס, בוטלו עוד בטרם הגישה העירייה את בקשתה זו והיא לא טרחה לציין זאת. אגד העלתה טענות נוספות רבות וגם תמכה אותן באסמכתאות וראיות שונות. אף שבקשתה ערוכה באופן ראוי לשבח, אין לנו צורך להיזקק לטענות הנוספות.

דיון והכרעה

10.

דין הבקשה להידחות. בית המשפט קמא ציין במפורש כי השאלה מיהו בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס הינה שאלה שבעובדה וגם העירייה מעלה בבקשתה טענות עובדתיות רבות. כידוע, אין בית משפט שלערעור נוהג להתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית, ועל כן אין מקום ליתן רשות ערעור כדי לדון בקביעות העובדתיות של בית המשפט קמא (בר"ם 4299/06 תשתיות נפט ואנרגיה בע"מ נ' המועצה האזורית גדרות , פסקה 11 להחלטה (טרם פורסם, 10.9.2006)). יתר על כן, העירייה טוענת כי בית המשפט קמא לא יישם נכונה את המבחנים שנקבעו בפרשת משרד הבריאות , בשאלה מיהו בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס. ואולם, כידוע, האופן בו יושמה ההלכה אינו מצדיק מתן רשות ערעור (בר"ם 10569/08 מילים שירותי כתיבה ותרגום בע"מ נ' מנהל הארנונה בעיריית תל אביב , פסקה 13 להחלטה (טרם פורסם, 24.3.2009); בר"ם 8730/06 חב' מגדלי אלרוב בע"מ נ' טייבר (טרם פורסם, 14.12.2006); בר"ם 4281/06 הועדה המקומית לתכנון ובניה אצבע הגליל נ' עו"ד יהודה שועלי , מפרקה של נו-רסט בע"מ (טרם פורסם, 24.11.2008)).

11.

גם לגופו של עניין, אני סבורה כי בית המשפט קמא הגיע למסקנה הנכונה. כתב ההתחייבות אשר עמד בפני בית משפט קמא, קובע מפורשות כי העירייה מתחייבת "לקבל את הבעלות בסככות [התחנות – מ.נ.]. עם התקנתן תהיינה הסככות לקניינה של הרשות עם כל האחריות הנובעת מכך על פי כל דין לרבות אחריות כלפי המשתמשים ו/או כלפי אגד ו/או כל צד ג' כלשהוא". העירייה אף התחייבה לבצע על חשבונה את כל הנדרש בתחזוקה השוטפת של תחנות האוטובוס. בית המשפט קבע בדין כי בנסיבות העניין שלפנינו, לעירייה מירב הזיקות לנכס וכי אגד אינה מקיימת את האפשרויות השונות העשויות להפוך אותה לבעלת זיקה קרובה יותר. מקובל עליי כי זיקת הבעלים (העירייה) יכולה להידחק למקום שני, מקום שישנו גורם בעל זיקה קרובה יותר, למשל גורם המחזיק בנכס כשוכר, כבר-רשות או כמחזיק באופן אחר, אלא שלא זה המצב בענייננו. לפי קביעותיה העובדתיות של ועדת הערר, אגד אינה רשאית לבצע שינויים מהותיים בתחנות ההמתנה, בשונה מהעירייה. על העירייה גם מוטלת כאמור חובת תחזוקת התחנות. מקובל עליי כי יש באלו חיזוק לשליטתה של העירייה בתחנות האוטובוס (פרשת משרד הבריאות , פסקאות 10-9 לפסק הדין, לעיל; פרשת בתי גן , פסקה 2 להחלטה, לעיל). זאת ועוד, אני מסכימה עם טענתה של אגד, כי חרף ניסיונה של העירייה לשוות להליך שלפניי אופי כלל ארצי, מדובר בצו ארנונה ספציפי לגבי נישום ספציפי ושנים ספציפיות. מכל מקום, משנשללה טענתה העיקרית של העירייה ונקבע כי אגד אינה בגדר "מחזיק" לצורכי גביית ארנונה, ממילא נופלות גם טענותיה האחרות. נוכח המסקנה אליה הגעתי, ממילא אינני נדרשת לטענות הצדדים בדבר כתב ההתחייבות החדש על תוקפו והשלכותיו באשר לעניין שלפניי.

סיכום

12.

דין הבקשה להידחות. העירייה תשלם לאגד שכר טרחת עו"ד בסך 15,000 ש"ח.