בר"מ 9704/17 896 טכנולוגיות פיננסיות בעמ נ. משרד התחבורה והבטיחות בדרכים

1.

בפני בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים מיום 26.11.2017 (עת"ם 52962-10-17, השופט א' רובין ) שלא לתת למבקשת הארכת מועד להגשת עתירה מינהלית.

2.

מקורו של ההליך דנן במכרז שפרסם משרד התחבורה והבטיחות בדרכים, הוא המשיב 1 (להלן: משרד התחבורה ), להקמת תחנות בדיקה לרישוי רכב במספר ערים. בין המשתתפים במכרז נמנו גם המבקשת והמשיב 2, דמיטרי ינקילוב (להלן: ינקילוב ).

3.

ביום 27.7.2017 נמסר למבקשת כי ינקילוב זכה במכרז. בעקבות זאת פנתה המבקשת למשרד התחבורה לצורך עיון במסמכים שונים הנוגעים למכרז, ולאחר מכן אף העבירה את השגותיה על ההחלטה שהתקבלה. ביום 6.9.2017 דחתה ועדת המכרזים של משרד התחבורה (להלן: ועדת המכרזים או הוועדה ) השגות אלו.

4.

ביום 10.10.2017 פנתה המבקשת בשנית לוועדת המכרזים בטענה כי יש לפסול את הצעתו של ינקילוב. טענה זו נדחתה על-ידי הוועדה ביום 18.10.2017 בציינה כי בשלב זה על המבקשת להפנות את טענותיה לערכאות המשפטיות המתאימות.

5.

ביום 26.10.2017 המבקשת הגישה בקשה להארכת מועד להגשת עתירה מינהלית לפי תקנה 3(ג) לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000. המבקשת טענה כי לא ייגרם כל נזק כתוצאה מקבלת הבקשה בהתחשב בעובדה שהמכרז ארך כשנתיים ומימושו "אינו דחוף והוא צפוי להיעשות בתקופה של כשלוש שנים לכל הפחות" וכן כי לנוכח היקף הטענות וטיבן נדרש לה פרק זמן נוסף להכנת העתירה.

6.

ביום 26.11.2017 דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה. בית המשפט המחוזי בחן את הבקשה לפי דיני השיהוי המינהליים, בהפניה לבר"ם 3802/16 ארלט יזמות בנין והשקעות בע"מ נ' ועדת הערר מחוז דרום (12.9.2016) (להלן: עניין ארלט ) שנסב אף הוא על בקשת רשות לערער על דחיית בקשה להארכת מועד להגשת עתירה מינהלית . ראשית, בית המשפט המחוזי קבע כי התנהלותה של המבקשת לקתה בשיהוי סובייקטיבי בהתחשב בכך שחלפו ארבעה חודשים מאז החלטתה המקורית של ועדת המכרזים, ובשים לב לפסיקה שבה נקבע שהתכתבות עם ועדת מכרזים אינה מצדיקה השתהות בהגשת עתירה. שנית, בית המשפט המחוזי קבע כי התקיים גם שיהוי אובייקטיבי בהתחשב בהשלכות שהיו לחלוף הזמן על ינקילוב ועל האינטרס הציבורי כאחד. עוד נקבע כי אין זה אחד מאותם מקרים שבהם קיימת אפשרות לפגיעה חמורה בשלטון החוק שאותה יש לשקול כנגד השיהוי, היות שאין בטענותיה של המבקשת כדי לעורר חשש לאי-חוקיות בולטת או לשחיתות שדבקו במכרז.

7.

בקשת רשות הערעור דנן נסבה על החלטה זו של בית המשפט המחוזי. המבקשת חוזרת וטוענת כי פרק הזמן שבו פעלה הוא סביר בנסיבות העניין, וכי בכל מקרה העיכוב אינו בעל השלכות של ממש על ינקילוב ועל האינטרס הציבורי. עוד נטען כי טעה בית המשפט המחוזי בכך שקבע כי טענותיה אינן מעוררות היבטים של אי-חוקיות בולטת או שחיתות שדבקו במכרז. באופן יותר ספציפי, הועלו בהקשר זה טענות שונות, ובכללן טענות שעניינן הסתרת מידע וזיוף.

8.

לאחר שעיינתי בבקשה הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות, אף מבלי להידרש לתגובת המשיבים.

9.

כפי שציינתי בעבר, המדיניות באשר להענקת רשות ערעור על החלטה לדחות בקשה להארכת מועד להגשת עתירה מינהלית צריכה ליתן משקל לחשיבותה של זכות הגישה לערכאות. זאת, בהתחשב בכך שמדובר בהחלטה שמשמעותה שלילת האפשרות לפתוח בהליך (ראו: עניין ארלט , פסקה 13) . אולם, גם בשים לב לאמת מידה זו, איני רואה מקום לקבל את הבקשה דנן. בית המשפט המחוזי נתן החלטה מנומקת ויסודית, תוך יישום דיני השיהוי המינהליים על עובדות המקרה דנן. בנסיבות אלה, לא השתכנעתי כי נפל בהחלטה פגם המצדיק התערבות (ראו עוד: בר"ם 7733/15 וייס נ' עיריית תל-אביב , פסקה 4 (13.1.2016)). לא למותר לציין כי חלק ניכר מטענותיה החמורות של המבקשת באשר לנסיבות העניין הועלו רק בשלב הנוכחי של ההליך, ואף לכך נתתי משקל.

10.

סוף דבר: הבקשה לרשות ערעור נדחית. משלא התבקשה תגובת המשיבים אין צו להוצאות.