בר"מ 9817/06 נילי וינברג נ. מנהל הארנונה - עיריית תל אביב

1 .

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענינים מינהליים (כב' השופט ד"ר ע' מודריק) ב-עמ"נ (תל-אביב-יפו) 227/05.

העובדות

2 .

המבקשת הינה הבעלים של כל הדירות בבניין למגורים הרשום כבית משותף ברחוב בורכוב בתל-אביב (להלן: הבניין ). בעת הקמתו היה הבניין בן 3 קומות שהכילו 7 דירות. בשנת 2003 ניתן בידי המבקשת היתר לבניית ½ 2 קומות נוספות ובהן 6 דירות. עם השלמת הבנייה באותה השנה קיבלה המבקשת מהמשיב 1 (להלן: המשיב ) דרישת תשלום ארנונה המתייחסת לבנייה הנוספת. דרישה זו התבססה על תעריף ששיעורו כמעט כפול מן התעריף שנקבע לחלק הבניין המקורי, בהתאם לסעיף 1.3.3 לצו הארנונה לשנת 2003, שלפיו סוג בניין נקבע לפי תיאור הבניין ושנת גמר הבנייה וכי בניין שנוסף לו שטח במסגרת שיפוץ – שנת גמר השיפוץ. המבקשת השיגה על דרישת הארנונה ומשזו נדחתה הגישה ערר לועדת הערר. ועדת הערר דחתה את הערר בשל העדר סמכות לדון בערר לפי תוכנו וכן בקובעה כי לא היתה טעות בסיווג הבניין. על החלטה זו ערערה המבקשת לבית המשפט קמא.

פסק הדין של בית המשפט קמא

3.

בית המשפט קמא קבע כי מאחר והמבקשת טענה כי נפלה טעות בציון סוג הנכס, וכי הטעות נובעת, לטענתה, מאי חוקיות צו הארנונה שיצר "סוג" נכס שאין לו בסיס בחוק, הרי שכדי שועדת הערר תוכל לתת למבקשת את הסעד שביקשה - ביטול דרישת התשלום והמרתה בדרישה לפי תעריף מופחת - היה עליה לקבוע כי צו הארנונה אינו חוקי. קביעה אחרונה זו אינה בסמכותה של ועדת הערר ולפיכך צדקה היא כשקבעה כי אין לה סמכות לדון בערר לפי תוכנו. כן קבע כי מסקנה זו עולה בקנה אחד עם פסיקת בית המשפט העליון. לגופו של עניין קבע כי בקובעה את צו הארנונה מימשה עיריית תל-אביב-יפו את הסמכות שניתנה לה בחוק. תוכנו של המרכיב "סוג הנכס" נקבע על פי "תיאור הנכס" ו"שנת גמר הבנייה", ואין פסול במרכיב זה. עוד קבע כי ניתן להבחין בין חלקי בניין לצורך קביעת חיובי ארנונה שונים, וכן להטיל ארנונה על שטח שנוסף לבניין בדרך של שיפוץ, שאינה בהכרח באותו תעריף המוטל על הנכס המקורי. לפיכך, גם אם ניתן לראות בקומות הנוספות "שיפוץ" של הבית הקיים או בנייה חדשה - כפי שסבר בית המשפט - מותר היה לעירייה להטיל ארנונה על השטח הנוסף בהתאם לחתך של שנת סיום הבנייה.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפני.

בקשת רשות הערעור

4.

המבקשת משיגה על הקביעה כי תוכן הערר לא היה בסמכות הוועדה, שכן טענה לטעות בסיווג הנכס, בלא קשר למקורה של הטעות. לטענתה, לא היה כל צורך לקבוע כי צו הארנונה אינו חוקי, אלא שהטלת הארנונה על הדירות החדשות, בהסתמך על קביעת סוגן, הינו מוטעה. עוד טוענת היא כי בהתאם לפסיקה בעניין יש להרחיב את סמכות ועדת הערר לדון בעניינים מסוג זה. לגופו של עניין טוענת המבקשת כי הוספת הקריטריון של שנת גמר הבניה לצו הארנונה נעשתה בניגוד לחוק המסמיך, וכי קריטריון זה אינו מהווה רק תת סיווג המפרש את "סוג הנכס". לאור זאת נדרש היה, לדעתה, לסווג את הדירות החדשות כפי שסווגו הדירות הקיימות, ללא סיווג שנת הבניה. עוד מוסיפה המבקשת כי אין מדובר בשיפוץ אלא בתוספת בניה ולכן לא היה מקום לערוך אבחנה בין הדירות השונות בבניין. מכל מקום, המשיב לא עמד, לדעתה, בתנאים להעלאת גובה הארנונה. המבקשת טוענת כי האבחנה בין תעריפי הארנונה של הדירות השונות בבניין יוצרת אפליה אסורה ואינה סבירה בנסיבות העניין.

דיון

5.

ראשית יש לבחון האם טענתה של המבקשת בעניין סיווג הדירות, מהווה טענה בדבר אי חוקיות צו הארנונה אשר אינה בסמכות ועדת הערר, שכן אם התשובה לשאלה זו הינה בחיוב, הרי שדין הבקשה להידחות. סעיף 3(א) לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו- 1976 (להלן: החוק ) קובע עילות ספציפיות בהן מוסמכת ועדת הערר לדון, וסעיף 3(ב) לחוק מבהיר במפורש כי הוועדה לא תדון בטענות אי חוקיות החורגות מעילות אלו (ראו בג"צ 764/88 דשנים וחומרים כימיים נ' עיריית קרית אתא , פ"ד מו(1) 793, 799; כן ראו: רע"א 10643/02 חבס ח.צ.פיתוח (1993) בע"מ נ' עיריית הרצליה (מיום 14.5.2006)). טענותיה של המבקשת לטעות בציון סוג הנכס נכללות לכאורה במסגרת סעיף 3(א)(2) לחוק. ואולם, מהותה של הטעות נובעת, לטענת המבקשת, מאי חוקיותו של

צו הארנונה שיצר "סוג" נכס שאין לו בסיס בחוק. זוהי אפוא טענת אי-חוקיות החורגת מעילות סעיף 3(א) לחוק ובדין קבעה ועדת הערר כי אין בסמכותה לדון בטענה. לפיכך היה על המבקשת להפנות טענה זו לערכאה המוסמכת. מאחר שטענת המבקשת אינה בסמכות וועדת הערר, ממילא אין מקומה בערעור על החלטת הוועדה, ובדין פסק כך בית המשפט קמא (השוו: בר"ם 7164/06 ד"ר משה וינברג ושות', עורכי דין ונוטריונים נ' מנהל הארנונה-עירית תל אביב-יפו (מיום 16.10.2006)). בנסיבות אלה לא מצאתי לנכון להידרש לטענת המבקשת לגופה, שלפיה הוספת קריטריון שנת גמר הבניה לצו הארנונה אינו חוקי. כאמור, טענה זו מקומה להתברר בערכאה המוסמכת.

דין הבקשה אפוא להידחות. משלא התבקשה תשובה אין צו להוצאות.