בר"ש 121/14 רוני ברוש נ. ועדת האתיקה המחוזית של לשכת עורכי הדין בישראל -

לפניי בקשה לעיון בתיק שבכותרת. לפי החלטת כבוד הנשיא גרוניס הועברה הבקשה להכרעתי.

ההליך שבכותרת הוא בקשת רשות ערעור על פסק-דין של בית המשפט המחוזי בירושלים, שבו התקבל ערעור שהגישה המשיבה על פסק-דין של בית הדין המשמעתי הארצי, בקשר לקובלנה שהוגשה נגד המבקש (עורך-דין). מבקש העיון, עורך-הדין שטנגר, ייצג את המבקש בבית המשפט המחוזי וכן בהליך שבכותרת, אולם בחודש מרץ 2014 הוּדע לבית המשפט כי הייצוג הסתיים. ביום 27.3.2014 ניתנה החלטת בית המשפט שלפיה נרשמת ההודעה בדבר הפסקת הייצוג.

ביום 4.4.2014 הוגשה בקשה מטעמו של עורך-הדין שטנגר, להורות למזכירות להעביר לידיו שני מסמכים – הודעה שהגיש המבקש לבית המשפט ביום 1.4.2014; ותגובה שהגישה המשיבה לבית המשפט ביום 10.2.2014. כמו-כן התבקשה הוראה למזכירות להמציא לעורך-הדין שטנגר כל מסמך שיוגש בעתיד לבית המשפט בתיק זה.

בהחלטתי מיום 10.4.2014 הבהרתי כי לא ברור הבסיס שעליו מבוססת הבקשה, וציינתי את האפשרות להגיש בקשה לפי תקנות בתי המשפט ובתי הדין לעבודה (עיון בתיקים), התשס"ג-2003 (להלן: תקנות העיון ). ביום 27.4.2014 אכן הוגשה בקשה לעיון בתיק. אציין, כי בטופס הסטנדרטי של הבקשה לעיון בתיק מצוינים שני המסמכים הנזכרים לעיל (מיום 1.4.2014 ומיום 10.2.2014), אולם בנימוקים המצורפים מבוקש שוב להורות למזכירות להמציא לעורך-הדין שטנגר גם כל מסמך עתידי שיוגש בתיק (למעשה, מדובר בנוסח זהה לבקשה המקורית שהוגשה).

הנימוק המונח ביסוד בקשת העיון הוא הצורך של עורך-הדין שטנגר לדעת את מלוא התמונה בתיק זה, זאת נוכח האפשרות שבינו לבין המבקש יתקיימו הליכים עתידיים. המשיבה הותירה את בקשת העיון לשיקול הדעת של בית המשפט. לעומת זאת, המבקש מתנגד לעיון, בציינו כי אין קשר בין התיק שבכותרת לבין המחלוקת סביב נושא הייצוג, וכי מדובר למעשה בניסיון "לדוג מסמכים" תוך פגיעה בענייניו הפרטיים של המבקש. המבקש מעלה טענות שונות נגד בא-כוחו לשעבר, וגורס כי הבקשה הנוכחית כרוכה בפגיעה בחיסיון ובסודיות.

ראוי להבהיר כבר בפתח הדברים, כי איני נכנס כלל למחלוקת שנתגלעה בין המבקש לבין עורך-דינו לשעבר. הבקשה שלפניי היא אך ורק בקשה לעיון, וזו נבחנת על-פי תקנות העיון כפי שפורשו על-ידי בית המשפט. בכגון דא ישנו כלל בסיסי: כל אדם – גם מי שאינו קשור לתיק כבעל-דין או כעורך-דין הפועל בשמו של בעל-דין – רשאי לבקש עיון בתיק בית המשפט, ובהיעדר איסור על-פי דין (כגון איסור פרסום או דלתיים סגורות), נקודת המוצא היא שיש לאפשר את העיון בתיק, זאת כנגזרת של עקרון פומביות הדיון וחופש המידע (ראו ע"א 8849/01 סבוב נ' פז-גל חברה לשווק בע"מ , פ"ד נט(5) 385 (2005)).

האם בענייננו הוצג נימוק מניח את הדעת לעיון? ככלל, טענה שלפיה מסמכים המצויים בתיק דרושים, או עשויים להיות דרושים, לצורך התדיינות משפטית אחרת, מהווה סיבה לגיטימית לעיון, וזאת אף בלי להיזקק לבחינה מדוקדקת של הזיקה בין ההליכים. בסופו של יום, יש לזכור כי הנטל המשמעותי מונח לפתחו של מי שמבקש לשלול את העיון, אשר נדרש להצביע על "... הוראה תחיקתית או טעם כבד-משקל הנגזר ממנה המצדיקים, באיזון כולל, את מניעת העיון או הפרסום" (ע"א 4825/97 גהל נ' פקיד שומה למפעלים גדולים , פ"ד נה(2) 433 (2000)). איני סבור כי טיעוניו של המבקש מבססים טעם כבד-משקל כזה.

לאור אמות המידה האלה, וכאמור בלי להביע כל עמדה באשר למחלוקת בין הצדדים, סבורני כי יש להיעתר לבקשת העיון, אולם במה דברים אמורים? במתן אפשרות לעורך-הדין שטנגר לעיין בשני המסמכים הספציפיים שאליהם כוונה הבקשה: הודעה שהגיש המבקש לבית המשפט ביום 1.4.2014, ותגובה שהגישה המשיבה ביום 10.2.2014 (לעניין תגובה אחרונה זו אציין, כי היא הוגשה לבית המשפט עוד לפני שעורך-הדין שטנגר חדל לייצג את המבקש). לגבי הבקשה להורות למזכירות להמציא למשרד עורך-הדין שטנגר כל מסמך שיוגש במסגרת תיק זה בעתיד, הרי ככל שעתירה זו אמנם מהווה חלק מן הבקשה שלפניי – אין בידי להיעתר לה. עורך-הדין שטנגר אינו צד בתיק, ולא מצאתי בסיס להורות על המצאת מסמכים לידיו כאילו היה צד. יש להדגיש, כי בקשה לעיון נבחנת ביחס למסמכים הקיימים בתיק, שהרי רק לגביהם ניתן לבחון אם קיימת מניעה כזו או אחרת לעיון, ואין מקום להורות על עיון או על המצאה של מסמכים שטרם הוגשו.

סיכומם של דברים: אני מתיר לעורך-הדין שטנגר לעיין בתיק ככל שמדובר בהודעה שהגיש המבקש לבית המשפט ביום 1.4.2014, ובתגובה שהגישה המשיבה ביום 10.2.2014.

העיון ייעשה בתיאום עם מזכירות בית-המשפט ובהתאם להנחיותיה.