בר"ש 1520/21ועדת האתיקה המוזית של לשכת עורכי הדין נ. עידו שיפוני (עו"ד ב

1.

בקשה לרשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט מ' בר-עם ) מיום 1.2.2021 בעב"י 26771-01-20, אשר קיבל באופן חלקי את ערעור המשיב על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין מיום 13.11.2019 בבד"א 6/17 ו- 7/17, בו התקבלו באופן חלקי ערעורים שהגישו הצדדים על פסק דינו של בית הדין המשמעתי המחוזי בבד"מ 51/18.

2.

המשיב הורשע בבית משפט השלום בתל אביב-יפו בעבירות של איומים ותקיפה הגורמת חבלה של ממש (ת"פ 22684-09-16), לאחר שבמהלך ישיבת גישור בפרויקט מהו"ת איים על הצד השני, בעל דין, כי יזרוק עליו קנקן מים, וכך עשה. על המשיב נגזר עונש של חודשיים מאסר על תנאי, התחייבות כספית ופיצוי למתלונן בסך 1,500 ₪.

3.

על רקע זה, הגישה ועדת האתיקה קובלנה נגד המשיב לפי סעיף 75 לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961 (להלן: החוק ). בית הדין המשמעתי המחוזי הטיל על המשיב את העונשים הבאים: השעיה למשך 15 חודשים בניכוי תקופת ההשעיה הזמנית בה שהה המשיב; השעיה על תנאי בת 12 חודשים למשך 3 שנים ממועד סיום ההשעיה הזמנית, לבל יעבור המשיב כל עבירה מהעבירות בהן הורשע בבית משפט השלום בת"פ 22684-09-16; וקנס בסך 5,000 ₪.

4.

שני הצדדים הגישו ערעור על פסק דינו של בית הדין המחוזי. המשיב השיג בין היתר על חומרת העונש וההוצאות שהושתו עליו. המבקשת, מנגד, השיגה על הגדרת התנאי בעונשו של המשיב. בית הדין המשמעתי הארצי קבע כי העונש שהושת על המשיב אכן חורג לחומרה ממדיניות הענישה הנוהגת, ומצא להתערב ולהעמיד את עונש ההשעיה בפועל על 11 חודשים. בנוסף, העמיד בית הדין הארצי את ההוצאות שהושתו על המשיב על סכום גלובלי של 3,500 ₪. לעניין עונש ההשעיה על תנאי, הפחית בית הדין הארצי את העונש ל- 10 חודשים, וכבקשת המבקשת הגדיר את התנאי בכך שהמשיב לא יעבור כל עבירת משמעת כהגדרתה בחוק.

5.

המשיב ערער על פסק דינו של בית הדין הארצי לבית המשפט המחוזי בירושלים. ערעורו הופנה נגד קביעת הקלון הנלווה למעשיו, ולחילופין נגד חומרת העונש. בהקשר אחרון זה, עתר המשיב בין היתר להגבלת ההשעיה על תנאי לעבירות משמעת הנגזרות מהרשעה בפלילים בגין מעשה אלימות פיזית. המבקשת מצדה עמדה על הקלון במעשי האלימות בהם הורשע המשיב, ולעניין גדרו של התנאי – הסכימה כי התנאי ישונה ויצומצם לתנאי של עבירה של התנהגות שאינה הולמת, אולם ללא שניתן לקבוע את הפעלתו בנסיבות מסוימות בלבד.

בית המשפט המחוזי, בפסק דינו, לא שוכנע כי נפל פגם בפסק הדין של בית הדין הארצי במידה המצדיקה התערבות, למעט בעניין רכיב עונש ההשעיה על תנאי שהוטל על המשיב. זאת, בשים לב להסכמת המבקשת, "ועל דרך של תיחומו של התנאי ליסודות התנהגות של עבירות משמעת עתידיות, ברורות ומפורשות". נקבע כי במשטר משפטי הקובע שיקול דעת רחב לבית המשפט בקביעת גדרו של התנאי בעונש המותנה, אין לקבל את עמדת המבקשת להפעלת התנאי בגין כל מעשה של התנהגות בלתי הולמת. גבולותיו של העונש המותנה נדרשים להיות גדורים היטב ובמדויק ופרשנותם צרה, כך נקבע, באופן המקיים את עקרון היסוד לפיו אין עונשין לפני שמזהירין. לפיכך, הוגבל התנאי בעניינו של המשיב כך שהעונש המותנה יופעל ככל שהמשיב "יעבור עבירה לפי סעיפים 53 או 61(3) לחוק, בשל מעשה אלימות, מילולית או פיזית, לרבות איומים, כלפי הזולת".

6.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפני, בה טוענת המבקשת ל"שיח המתגבר לאחרונה אודות אי בהירות בקשר לאופן הגדרתו והפעלתו של עונש ההשעיה על תנאי בדין המשמעתי, בעיקר כאשר מדובר בהליכים של הטלת עונש לפי סעיף 75 לחוק לשכת עורכי הדין". לגישת המבקשת, "לא ניתן לקבל מצב" בו בית המשפט יסייג מראש את אפשרות הפעלת התנאי בגין הרשעה מאוחרת בהתנהגות בלתי הולמת או ביצוע מעשים הפוגעים בכבוד המקצוע, רק למצב בו ההתנהגות והמעשים הינם מעשי אלימות דווקא, להבדיל מכל מעשה אחר שיש בו כדי לפגוע בכבוד המקצוע.

7.

לאחר עיון בבקשה ובנספחיה הגעתי למסקנה כי דינה להידחות. המדובר בענייננו בבקשה לערעור לאחר שהסוגיה מושא הבקשה כבר נדונה בשלוש ערכאות קודמות. בהתאם, רשות ערעור במקרים מעין ;אלה ניתנת במשורה, בגדרי "מהדורה מחמירה" של הלכת חניון חיפה הידועה, כדבריו של השופט רובינשטיין בבר"ש 1958/09 עו"ד ברי נ' הוועד המחוזי של לשכת עוה"ד בתל אביב , פסקה ז (10.5.2009). חרף ניסיון המבקשת לשוות לבקשה אופי עקרוני, הרי שהיא עוסקת באופן הגדרתו של התנאי ברכיב העונש שעניינו השעיה על תנאי, אשר נגזר על המשיב – עניין המסור לשיקול דעתו הרחב של בית המשפט, בהתאם לנסיבותיו הפרטניות של המקרה.

8.

אשר על כן, הבקשה נדחית.