בר"ש 2418-23 בר"ש 2418-23

1.לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי ירושלים (השופט נ' פלקס) אשר ניתן ביום 27.2.2023 בעב"י 47432-12-22, במסגרתו נדחה ערעור המבקשת על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין (עורכי הדין י' טמיר, אב"ד, ב' לבנטל וא' חן) (להלן: בית הדין הארצי), אשר ניתן ביום 28.11.2022 בבד"א 21/22, ואשר בגדרו נדחה ערעור המבקשת על החלטת בית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין תל אביב-יפו (עורכי הדין מ' לויט, אב"ד, מ' בסלי-דובדבני וא' טננבאום) (להלן: בית הדין המחוזי), אשר ניתנה ביום 19.7.2022 בבד"מ 27/22.

2.המשיב, עורך דין במקצועו, הורשע במסגרת הליך פלילי בהפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו, עבירה לפי סעיף 275 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). לאור האמור, המבקשת, ועדת האתיקה המחוזית של לשכת עורכי-הדין – מחוז תל אביב והמרכז, ביקשה להטיל עליו עונש במסגרת הליך משמעתי לפי סעיף 75 לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961 (להלן: חוק לשכת עורכי הדין). בית הדין המחוזי קבע כי בעבירה בה הורשע המשיב יש משום קלון והטיל עליו עונש אזהרה מכוח סעיף 68(1) לחוק לשכת עורכי הדין. בתגובה, הגישה המבקשת ערעור על קולת העונש.

3.מדובר בבקשת רשות ערעור "בגלגול רביעי" אשר באה בגדרה של תקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: תקנה 148א). דין הבקשה להידחות אף מבלי לקבל תשובה.

4.המבקשת מעלה, לטענתה, שאלה משפטית אשר חורגת מעניינם הפרטני של בעלי הדין, והיא האם ראוי להחיל את תיקון 113 לחוק העונשין על הליכי משמעת. בפסק דינו, בית המשפט המחוזי דחה את טענות המבקשת בציינו כי "עמדת המערערת [המבקשת דכאן – א.ש.] [...] אינה נקייה מספקות. לעניין זה ניתן להבחין בין התכלית של קידום השוויון בענישה או באמצעי המשמעת, הנלמדת מתיקון 113 לחוק העונשין – תכלית הרלבנטית אף לדין המשמעתי; לבין תכליות אחרות של הדין המשמעתי, אשר אינן זהות בהכרח לתכליות הדין הפלילי" (ראו: פסקה 8 לפסק הדין).

5.הכרעה זו של בית המשפט המחוזי נשענת על יסודות איתנים. בידוע הוא כי "לא הרי טיבו ותכליתו של ההליך הפלילי כאלה של הדין המשמעתי. הליך פלילי נועד לקבוע אם נאשם עבר על החוק ואם ראוי הוא לענישה. מטרתו העיקרית של דין המשמעת איננה לענוש את העבריין אלא לקבוע באיזו מידה הוא עודנו ראוי לאמון הציבור בעיסוקו המקצועי" (ראו: על"ע 2531/01 חרמון נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי-הדין בתל-אביב-יפו, פ"ד נח(4) 55, 74 (2004)). בבסיס הענישה המשמעתית עומד עקרון האינדיבידואליות – עקרון אשר מגולם בשאלה האם ובאיזו מידה נפגע אמון הציבור בעיסוקו המקצועי של הנאשם בהליך הפלילי. זאת, שעה שבמרכזה של ענישה פלילית ניצבים עקרונות אחרים כדוגמת אחידות הענישה והרתעת הרבים. השוני בין סוגי הענישה מבהיר אפוא מדוע יישום תיקון 113 לחוק העונשין במסגרת הליכים משמעתיים יכול שיסתור את עקרונות הענישה המשמעתית. עוד אוסיף כי תיקון 113 לחוק העונשין מנוסח בלשון ברורה, ממנה עולה כי הבניית שיקול הדעת השיפוטי בענישה תעשה במסגרת ענישה פלילית, ובה בלבד. ברי הוא, כי בתי המשפט אינם מוסמכים לחולל שינויים בנוסח החוק. שינוי הסדר זה מסור לשיקול דעתו הבלעדי של המחוקק.

6.לאור האמור, סבורני כי ההכרעות קמא נכונות ואינן מעוררות שום שאלה משפטית עקרונית אשר חורגת מעניינם הפרטני של בעלי הדין ואשר ראוי לה, לפי טיבה ומהותה, להתברר במסגרת בקשת רשות ערעור "בגלגול רביעי". כמו כן, אני סבור כי מתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי איננו דרוש כדי למנוע עיוות דין.

7.אשר על כן, הנני דוחה את הבקשה שלפניי מכוח סמכותי לפי תקנה 148א. משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.