בר"ש 3404/18 עו"ד סמי פייסל נ. לשכת עורכי הדין

1.

המבקש הורשע בבית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין בחיפה (להלן: בית הדין המשמעתי המחוזי ) בעבירות של התנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין, בגין שליחת יד בכספי לקוח; אי שמירה על כבוד מקצוע עריכת הדין; ואי מתן תשובה לאשמה. הרשעתו התבססה בעיקר על עדותו של מתלונן - לקוח - אשר טען כי בינו לבין המבקש נחתם הסכם למתן שירות משפטי, שבמסגרתו המבקש התחייב לדאוג להעברת הזכויות בחלקת מקרקעין לבעלותו של המתלונן בתוך 100 ימים מיום החתימה על ההסכם, וכמקדמה קיבל המבקש סך של 19,000 ₪. המתלונן טען כי המבקש לא עמד בהתחייבותו, וחרף פניותיו של המתלונן בענין, לא השיב לו המבקש את מלוא הסכום לידיו, אלא כעשירית מכך בלבד - 2,000 ₪.

2.

התנהלותו של המבקש במסגרת ההליך בבית הדין המשמעתי המחוזי לא הייתה נקיה מתקלות, ובשלב מאוחר של המשפט - לאחר שעדותו של המתלונן נשמעה, והוא אף לא נחקר נגדית בשל אי התייצבות המבקש לדיון - ביקש המבקש להגיש לבית הדין תצהיר של המתלונן שבו הוא חוזר בו מגרסתו, וכן להעיד את המתלונן פעם נוספת.

3.

בית הדין המשמעתי דחה את בקשת המבקש, בזו הלשון:

"לנקבל ניתנו הזדמנויות רבות לשטוח את גרסתו בפנינו, אך הוא בחר להמתין עד למועד הדיון כדי להעלות טענות חדשות.

יש לשים לב לכך שהנקבל לא הופיע למועד ההוכחות, לא הגיב לכתב הקובלנה, ביקש דחיות חוזרות ונשנות ובית הדין אף קבע שלא יינתנו לנקבל דחיות נוספות.

הנקבל יכול היה להגיש בקשה מנומקת טרם מועד הדיון ולצרף לה תצהירים לאימות העובדות המפורטות בה אך בחר שלא לעשות כן".

4.

לאחר מכן, ניתנה הכרעת הדין שבה, כאמור, הורשע המבקש; ובהמשך גזר בית הדין המשמעתי המחוזי על המבקש עונש השעיה בפועל לתקופה של 48 חודשים, וכן עונש השעיה מותנית. יצוין כי בית הדין המשמעתי המחוזי התיר למבקש להגיש את הראיות אותן ביקש להגיש קודם לכן, לצורך גזירת העונש בלבד.

5.

המבקש ערער על הכרעת הדין ועל גזר הדין לבית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין (להלן: בית הדין המשמעתי הארצי ). במסגרת הערעור עתר המבקש להגיש את הראיות שבית הדין המשמעתי המחוזי לא התיר לו להגישן לצרכי הכרעת הדין, כראיות נוספות בערעור. כן עתר המבקש להגיש בקשה משותפת שלו ושל המתלונן (שהוגשה והתקבלה) לביטול פסק דין אזרחי שניתן נגד המבקש בהעדר הגנה, בקשר עם האירוע מושא ההליך המשמעתי.

6.

בית הדין המשמעתי הארצי, בדעת רוב, קבע כי אין מקום לאפשר למבקש להגיש את הראיות המבוקשות. הודגש כי המתלונן העיד לפני בית הדין המשמעתי המחוזי, וכי המבקש מטעמיו שלו לא התייצב לדיון ולא חקר אותו נגדית; כי המבקש ביקש לזמן את המתלונן לעדות ובקשתו התקבלה, אך המתלונן לא התייצב לדיון חרף מספר הזדמנויות שניתנו למבקש להביאו; וכי המבקש לא הגיש סיכומים בתיק. דעת המיעוט, אשר סברה כי יש מקום לאפשר למבקש להגיש את הראיות המבוקשות על מן שהן תיבחנה על ידי בית הדין המשמעתי המחוזי, הדגישה את הפוטנציאל המזכה שבראיות ועמדה על כך שאי העדת המתלונן בפעם הנוספת לא הייתה קשורה אך במחדלו של המבקש.

בשורה התחתונה קבע בית הדין המשמעתי הארצי, בדעת רוב, כי אין יסוד לערעור המבקש. לפני בית הדין עמד גם ערעור של לשכת עורכי הדין על קולת העונש, ובית הדין קיבל את הערעור והחמיר את עונש ההשעיה בפועל של המבקש לתקופה של 66 חודשים.

7.

המבקש ערער לבית המשפט המחוזי בירושלים, ועיקר ערעורו התמקד בסוגיית הראיות הנוספות. בית המשפט (השופט ע' שחם ) בחן את חומר הראיות והגיע למסקנה כי אין בראיות כדי להביא לשינוי בהכרעה, לנוכח שורה של קשיים אותם פירט בית המשפט. בנוסף, קבע בית המשפט כי התנהלותו של המבקש לאורך ההליך המשמעתי הייתה "בעייתית", ואין לבוא בטרוניה לבית הדין המשמעתי המחוזי אשר דחה את בקשת המערער שמשמעותה דחייה נוספת של ההליך. לצד זאת קיבל בית המשפט את הערעור בנוגע לעונש, והקל את עונשו של המבקש לתקופה של 48 חודשים.

8.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפני, ובמוקד - סוגיית הראיות הנוספות. לצד סוגיה זו נטען גם לגבי חומרת העונש.

9.

לאחר העיון בבקשה ובתשובת המשיבה הגעתי למסקנה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות. כידוע, בקשות רשות ערעור הנוגעות להליכים משמעתיים של לשכת עורכי הדין מגיעות לבית משפט זה לאחר שנבחנו לפני שלוש ערכאות ("גלגול רביעי"). בהתאם, רשות ערעור במקרים מעין אלה ניתנת במשורה, בעיקר כאשר מתעוררת שאלה עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים להליך. בענייננו, לא מתעוררת כל שאלה כאמור ומכאן שדין הבקשה להידחות.

10.

למעלה מן הצורך יצוין, כי גם עיוות דין חמור לא נראה שנגרם כאן. עיון במסמכים השונים שצורפו לבקשה מלמד כי התנהלותו של המבקש לאורך ההליך בבית הדין המשמעתי המחוזי הייתה בהחלט "בעייתית", כלשונו המתונה של בית המשפט המחוזי, ועל כן אין להיפלא כי בשלב מסוים החליט בית הדין המשמעתי להפסיק את הניסיונות החוזרים והנשנים לדחות את הקץ. גם אם ניתן היה להגיע למסקנה אחרת, כדעתה של דעת המיעוט בבית הדין המשמעתי הארצי, דומה כי בשלב זה - לאחר שערעורו של המבקש נדחה אף בבית המשפט המחוזי, ושם אף נבחן חומר הראיות לגופו ונקבע כי אין הוא טומן פוטנציאל זיכוי של ממש - אין עוד מקום ללכת צעד נוסף לקראת המבקש. יש לזכור כי המבקש הוא עורך דין, וחזקה עליו כי הוא מבין את ההשלכות שיש להתנהלות מסוג מסוים בהליך משפטי.

11.

אשר על כן, לא ראיתי מקום להיעתר לבקשת רשות הערעור, והיא נדחית.