בר"ש 3980/20מגיד אל דאדא נ. נציבות שירות המדינה

1.

בקשה לרשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט מ' בר-עם ) בעב"י 7100-10-19 מיום 20.1.2020, בגדרו נדחה ערעור המבקש על הכרעת דינו וגזר דינו של בית הדין למשמעת של עובדי המדינה (להלן: בית הדין למשמעת ) בבד"מ 18/19 מיום 9.9.2019 ומיום 10.9.2019 בהתאמה.

2.

תחילתו של ההליך המשמעתי בהליך פלילי שהתנהל נגד המבקש בבית המשפט המחוזי בבאר שבע (ת"פ 29272-01-17) בגין עבירת תקיפה סתם. על פי עובדות כתב האישום שהוגש נגדו, בצהרי יום 5.1.2017 התגלע סכסוך בין בנו של המבקש (להלן: הקטין ) לבין עובד מכולת ביישוב כסייפה (להלן: המתלונן ), במסגרתו דרש המתלונן כי הקטין יעזוב את החנות. זמן קצר לאחר מכן, הגיעו המבקש, הקטין ומספר אחרים למקום והכו את המתלונן באמצעות מקלות. על יסוד הודאת המבקש בהסדר טיעון, ניתן ביום 18.11.2018 פסק דין בו נקבע כי המבקש ביצע את המיוחס לו, אך בית המשפט המחוזי נמנע מהרשעת המבקש והשית עליו 120 שעות שירות לתועלת הציבור; 50,000 ₪ פיצוי למתלונן; ועונש מותנה.

3.

בגין מעשים אלו, ביום 21.1.2019 הוגש לבית הדין למשמעת כתב תובענה נגד המבקש, שכיהן בעת האירוע האמור כמורה בבית ספר יסודי ביישוב חורה, בגדרו הואשם בהתנהגות שאינה הולמת עובד מדינה, לפי סעיפים 17(2)-(3) לחוק שירות המדינה (משמעת), התשכ"ג-1963 (להלן: החוק ).

4.

ביום 22.7.2019 וביום 31.7.2019 דחה בית הדין למשמעת את טענותיו המקדמיות של המבקש, ובהן טענה לביטול כתב התובענה בטענה להגנה מן הצדק בשל אכיפה בררנית, משנקבע כי המקרים אליהם הפנה המבקש אינם דומים לעניינו.

5.

ביום 9.9.2019 הורשע המבקש במיוחס לו בכתב התובענה. בהכרעת הדין הובהר כי סעיף 61ג לחוק קובע כי יש לראות ממצאים ומסקנות שנקבעו בפסק דין חלוט במשפט פלילי של אדם, כאילו הוכחו בהליך המתנהל נגדו בבית הדין למשמעת. לפיכך, נפסק כי הממצאים והמסקנות שנקבעו במשפטו הפלילי של המבקש מבססים את הרשעתו בהליך המשמעתי.

ביום 10.9.2019 נגזר דינו של המבקש. בית הדין למשמעת קבע כי אין מנוס מפיטורי המבקש, בשים לב לחומרת המעשים המיוחסים לו, הכרוכים בפגיעה בערכי שלמות הגוף וביטחון הציבור; לנורמות ההתנהגות המצופות מעובדי הוראה; ולתכליות אמצעי המשמעת בדבר הרתעה ומניעת פגיעה בתפקוד השירות הציבורי ואמון הציבור בו, תוך העדפתן על תכלית השיקום שנטען כי עמדה בבסיס עונשו של המבקש בהליך הפלילי. לצד זאת, על רקע נסיבותיו המשפחתיות והכלכליות של המבקש נקבע כי פיצויי הפיטורים ישולמו לו במלואם, וכי פסילתו לשירות המדינה תועמד על 5 שנים בלבד. כן הושתה על המבקש נזיפה חמורה.

6.

ביום 20.1.2020 נדחה ערעור שהגיש המבקש לבית המשפט המחוזי על הכרעת הדין וגזר הדין. לענין הכרעת הדין, נקבע כי לשון סעיף 61ג לחוק היא ברורה ובדין הושתתה הרשעת המבקש על יסוד הודאתו בהליך הפלילי והממצאים העובדתיים שנקבעו בו. עוד נפסק כי לא נפלה כל טעות בדחיית טענת המבקש לאכיפה בררנית, שנטענה על בסיס מקרה בודד ובר-אבחנה מענייננו. לענין גזר הדין, הובהר כי בית הדין למשמעת התחשב בכל השיקולים הרלבנטיים, לקולא ולחומרא, תוך מתן משקל הולם לנסיבותיו האישיות והכלכליות של המבקש. על כן, נקבע כי פיטורי המבקש אינם חורגים מאמצעי המשמעת הסבירים בנסיבות הענין.

7.

מכאן הבקשה לרשות ערעור שלפני. בבקשה חוזר המבקש על טענותיו להגנה מן הצדק, וכן טוען כי מחד גיסא התחשב בית משפט קמא בשיקולים לחומרא שנשמטו מכתב האישום המתוקן במסגרת הסדר הטיעון, ומאידך גיסא נמנע משקילת השיקולים לקולא בעניינו של המבקש.

8.

לאחר עיון הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את הבקשה. כידוע, הלכה היא כי רשות לערעור ב"גלגול שלישי" תינתן במשורה ורק אם הבקשה מעלה שאלות עקרוניות הטעונות הכרעה או שזאת נדרשת לשם מניעת עיוות דין חמור (בר"ש 773/20 אזולאי נ' נציבות שירות המדינה (11.2.2020)) ; רע "א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). לא זה המקרה שלפניי. הבקשה דנן אינה מעוררת כל שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינו הפרטני של המבקש, ואף לא נטען לכך. גם לגוף הענין, איני סבור כי למבקש נגרם כל עוול או עיוות דין.

9.

הבקשה נדחית אפוא. בנסיבות הענין אין צו להוצאות.