בר"ש 4929/22 לאה אניספלד נ. נציבות שירות המדינה

1.

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי ירושלים (השופט נ' פלקס ) אשר ניתן ביום 26.6.2022 בעב"י 11320-10-21 ובמסגרתו נדחה ערעור המבקשת על החלטתו של בית הדין למשמעת של עובדי המדינה (עו"ד

א' כהן , אב"ד) אשר ניתנה ביום 9.8.2021 בגדרו של סעיף 54 לחוק שירות המדינה (משמעת), התשכ"ג-1963 (להלן: חוק המשמעת ), ואשר בה נעתר בית הדין לבקשת המבקשת להשלמת שכר לתקופת השעייתה – אם כי לא באופן מלא – בקבעו כי המבקשת תהא זכאית ל-75% ממשכורתה בגין התקופה בה הושעתה מעבודתה בשירות המדינה במסגרתו של הליך משמעתי, שבא לסיומו בהרשעתה בחלק מעבירות המשמעת אשר יוחסו לה.

2.

בית המשפט המחוזי דחה את ערעורה של המבקשת בשל האיחור אשר חל בהגשתו. ההחלטה מושא הערעור, שסיימה את ההליך בפני בית הדין, ניתנה, כאמור ביום 9.8.2021; וכמוצהר על ידי בא-כוח המבקשת בהודעת הערעור שהונחה מטעמה בפני בית המשפט המחוזי, התקבלה על ידו, באמצעות דוא"ל, באותו יום: 9.8.2021. הודעת ערעור זו הוגשה ביום 6.10.2021, בחלוף 58 ימים ממועד ההמצאה.

3.

סעיף 43(א) לחוק המשמעת קובע כי "פסק הדין של בית הדין בתובענה ניתן לערעור, של העובד ושל התובע, לפני שופט של בית המשפט המחוזי שבאזור שיפוטו מצוי מקום מושבו של בית הדין כדן יחיד, לא יאוחר מהיום השלושים לאחר שניתן פסק הדין, אם ניתן בפני המערער, או לאחר שהומצא לו העתק ממנו, אם ניתן שלא בפניו.". לפיכך, צדק בית המשפט המחוזי בהחליטו לדחות את הערעור בשל האיחור בן 28 הימים בהגשתו.

4.

המבקשת טענה בפני בית המשפט המחוזי כי המועד האחרון להגשת ערעורה חל ביום 27.10.2021, "בהתחשב בפגרת הקיץ ובפגרת סוכות". טענה זו נדונה לכישלון לנוכח האמור בסעיף 10(ג) לחוק הפרשנות, התשמ"א-1981, לפיו "במניין ימי תקופה יבואו גם ימי מנוחה, פגרה או שבתון שעל פי חיקוק, זולת אם הם הימים האחרונים שבתקופה"; ולנוכח היעדר התייחסות לימי פגרה בסעיף 43(א) לחוק המשמעת.

5.

בהליך שלפניי טוענות המבקשת כי החלטתו האמורה של אב-בית-הדין למשמעת היא בגדר "החלטה מינהלית", ואינה בגדר פסק דין עליו מדבר סעיף 43(א) לחוק המשמעת. טענה זו נסמכת על דבריו של השופט י' זמיר אשר נאמרו בער"מ 9182/99 זינגר נ' עיריית תל-אביב-יפו , פ"ד נד(5) 439, 448ג-ד (2000) – תוך הסתייגות לפיה אין בהם הבעת עמדה מחייבת ומוגמרת – ביחס להחלטות-ביניים שעניינן הפחתת שכרו של עובד בתקופת השעייתו אשר מתקבלות במסגרתו של סעיף 49(א) לחוק המשמעת.

6.

גם בטענתה זו של המבקשת אין כדי להביא לקבלת בקשתה. ראשית, החלטת שכר שמקבל אב-בית-הדין למשמעת בגדרי סעיף 54 לחוק המשמעת איננה החלטת-ביניים, אלא החלטה אשר מסיימת את ההליך המשמעתי על כל היבטיו. מטעם זה, יש לראות בה "פסק-דין" – זאת, בין אם היא נספחת לפסק הדין המשמעתי שקדם לה ובין אם היא עומדת בפני עצמה.

7.

שנית, אם נראה בהחלטה זו "החלטה מינהלית" כטענת המבקשת – ואציין כי אני רחוק מלקבל טענה זו – על כורחנו נצטרך לשאול את המבקשת מכוח מה בדיוק היא הגישה את ערעורה לבית המשפט המחוזי בשבתו כערכאת ערעור על החלטות בית הדין למשמעת של עובדי המדינה? המבקשת עונה לשאלה זו בעקיפין כאשר היא מפנה אותנו לתקנה 23(ב) לתקנות בתי משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000, לפיה "לא נקבע מועד כאמור [להגשתו של ערעור מינהלי – א.ש], יוגש ערעור מינהלי בתוך שישים ימים". ברם, תקנה זו מדברת על "ערעור מינהלי" המסור לסמכותם של בתי משפט לעניינים מינהליים, כאמור בסעיף 5(2) לחוק בתי משפט לענינים מינהליים, התש"ס-2000, ובתוספת השנייה לחוק זה; וערעור כאמור – אשר בא לתקוף החלטות ופסקי דין של הטריבונלים המנויים בתוספת השנייה – אינו כולל השגות על החלטותיו של בית הדין למשמעת של עובדי המדינה. נראה על-כן, כי המבקשת הגישה את ערעורה לבית המשפט המחוזי, כפי שבחרה להגישו בזמן אמת, בגדרי סעיף 43(א) לחוק המשמעת; ולפיכך, כאמור, היא איחרה את המועד להגשת הערעור.

8.

מכל הטעמים הללו, דין הבקשה שלפניי להידחות. אוסיף ואציין כי קביעותיו של בית המשפט המחוזי שנקבעו על ידי הפעלת שיקול-דעתו, לרבות הקביעה אשר העריכה את סיכויי הערעור של המבקשת כנמוכים, אינן ראויות לדיון בערעור "בגלגול שלישי" בהיותן קביעות פרטיקולריות נטולות חשיבות משפטית רוחבית (ראו: רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982); בר"ש 4550/15 שמואלי נ' מדינת ישראל משרד ראש הממשלה , פסקה ו' והאסמכתאות שם (6.7.2015)).

9.

הבקשה נדחית אפוא. משלא נתבקשה תגובה, איני מחייב את המבקשת בהוצאות.