בר"ש 5629/11 עו"ד שי רוטנשטרייך נ. הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אבי

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט הבכיר כהן) מיום 26.7.11 בתיקים עמל"ע 8310-06-11 ועמל"ע 48600-06-11, בגדרו נדחו ערעורים הדדיים על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין מיום 24.5.11 בתיקים בד"א 2/11 ובד"א 10/11. בפסק הדין של בית הדין הארצי נדחו ערעורי הצדדים על הכרעת הדין של בית הדין המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב בתיק בד"מ פ/42/10, והתקבל ערעורו של המבקש לעניין חומרת העונש.

רקע והליכים קודמים

ב.

בית הדין המשמעתי המחוזי בתל אביב הרשיע את המבקש בעבירה של מעשים הפוגעים בכבוד מקצוע עריכת הדין, לפי סעיפים 53 ו-61(1) לחוק לשכת עורכי הדין; המבקש זוכה מעבירות של טיעון עובדתי ומשפטי בידיעה שאינו נכון ומעבירה של התנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין. לפי המתואר בהכרעת הדין, כשלושה וחצי חודשים לאחר שפוטר המבקש מעבודתו, ביום 7.5.08, ערב יום העצמאות תשס"ח שלח המבקש למעסיקתו לשעבר (להלן המתלוננת ) מכתב בדואר אלקטרוני ובו ביקש ממנה לחתום על טופס 106 (להלן הטופס ), אותו שלחה לו קודם לכן כשאינו חתום. ביום 11.5.08, יום העבודה הראשון לאחר יום משלוח המכתב, הגיש המבקש תביעה לבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב, ובו ביקש מבית המשפט לחייב את המעסיקה לחתום על הטופס. בסעיף 5 לכתב התביעה ציין המבקש כך:

"במהלך עבודתו של התובע אצל החברה, התגלה לו כי הנתבעים (המתלוננים) העלימו ומעלימים מס הכנסה, מס ערך מוסף ותשלומי ביטוח בריאות בהיקף של מיליוני שקלים בשנה".

מיד כשקיבלה המתלוננת את כתב התביעה החזירה את הטופס למבקש כשהוא חתום, וכארבעה חודשים לאחר מכן ביקש המבקש למחוק את התביעה. בגין האמור בסעיף 5 לכתב התביעה הואשם והורשע המבקש במעשים הפוגעים בכבוד מקצוע עריכת הדין. בית הדין המשמעתי המחוזי של הלשכה דחה את טענת המבקש, לפיה הוכנס הסעיף הנזכר לכתב התביעה שכן היה בדעתו להרחיב בהמשך את הסעד המבוקש ולטעון בדבר כזיבות הטופס. עוד נקבע, כי הסעיף האמור לא היה נחוץ לשם קבלת הסעד המבוקש בכתב התביעה או לשם הסעד אותו התכוון המבקש לבקש לכאורה בהמשך, וכי מטרתו היחידה הייתה "איום סמוי" על המתלוננת שתסכים לקבלת התביעה. יצויין, כי דעת המיעוט סברה כי יש להרשיע את המבקש גם בשתי העבירות הנוספות שיוחסו לו בקובלנה. בית הדין גזר על המבקש שישה חודשי השעיה בפועל, קנס בסך 5,000 ₪ והוצאות משפט בסך 2,000 ₪.

ג.

המשיבה עירערה לבית הדין הארצי על זיכויו של המבקש מביצוע העבירות הנוספות; המבקש עירער על ההרשעה ועל חומרת העונש. בית הדין הארצי דחה את הערעורים על הכרעת הדין אך קבע כי בית הדין המחוזי לא שקל - אף כי הדבר רבץ לפתח המבקש - את נסיבותיו האישיות, והחליט איפוא להמיר את עונש ההשעיה בפועל בהשעיה על תנאי (פסק הדין התקבל בדעת רוב; דעת המיעוט סברה כי יש להותיר את עונש ההשעיה בפועל על כנו).

ד.

ערעורם של הצדדים על פסק הדין לבית המשפט המחוזי נדחה. אשר לערעור המבקש נקבע, כי בית המשפט לא מצא סיבה להתערב בקביעתן של שתי הערכאות לפניו לגבי הרשעת המבקש, וכן אין מדובר בעונש חריג המצדיק התערבות.

הבקשה

ה.

עניינה של הבקשה הרשעת המבקש, ואין מועלית טענה באשר לחומרת העונש. בבקשה נטען, כי כיון שהמבקש היה בעל תפקיד ניהולי בכיר בחברה, היה חב אישית אילו הגיש דו"חות מס כוזבים; על כן, מששלח לו מעסיקו טופס 106 לא חתום, התעורר בקרבו החשש שמעסיקו מעלים מס, חשש שלטענתו התאמת בהמשך. נטען איפוא, כי ישנו קשר בין טענות המבקש בסעיף 5 לכתב התביעה לבין הסעד אותו ביקש, ועל כן אין להרשיעו בעבירה שיוחסה לו.

דיון והכרעה

ה.

לאחר העיון, אין בידי להיעתר לבקשה. ענייננו בבקשה לרשות ערעור בגלגול רביעי, וכידוע זו תינתן במקרים חריגים במיוחד:

"רשות ערעור בתיקים כאלה תינתן במשורה שבמשורה, שכן גלגול רביעי בתיק, מבלי לפגוע בחשיבותו לבעלי הדין או מי מהם, הוא מותרות דיוניים שבית משפט זה אינו יכול להעניקם, נוכח העומס המוטל עליו, אלא במקרים חריגים ביותר, ועל אלה לכלול שאלות עקרוניות בעלות חשיבות משפטית או ציבורית. כל כך - בגדרי "מהדורה מחמירה" של הלכת רע"א 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור (הדר חיפה) , פ"ד לו(3) 123, מפי מ"מ הנשיא (כתארו אז) שמגר (בר"ש 1958/09 ברי נ' הועד המחוזי של לשכת עוה"ד בתל אביב

(לא פורסם)).

ענייננו אינו מעלה שאלה משפטית או ציבורית החורגת מעניינם של הצדדים, שכן הסוגיה העולה מהבקשה היא האם ניתן לפרש את הדרך בה פעל המבקש, בנסיבות המקרה הספציפי, כמעשה הפוגע בכבודו של מקצוע עריכת הדין. שלוש ערכאות קבעו במישור העובדתי כי התשובה לכך בחיוב, ולא הועלה טעם של ממש להתערבותנו.

ו.

אף לגופם של דברים, לא ראיתי להלום את טענות המבקש. כל שביקש המבקש בכתב התביעה היה, כי בית הדין לעבודה יחייב את המתלוננת לחתום על הטופס ששלחה לו. הגשת כתב תביעה המגולל טענות קשות נגד המתלוננת, מבלי שיהיה בכך כדי לתרום לקבלת הסעד אותו ביקש המבקש מבית הדין לעבודה, אינה ראויה, ועל פניו נראה כי המבקש עשה כן כדי להלך אימים על המתלוננת - הא ותו לא. אחרון בית משפט זה שיתן יד חלילה למעלימי מס, ככל שהיו למבקש טענות, ואפילו היו אלה מוצדקות - בלא שאטע מסמרות - באשר להעלמת מס על-ידי מעסיקתו, היו לפניו דרכים שונות לעשות כן, ואין צורך להכביר מלים (איני נדרש לחסיון עו"ד-לקוח, שכן לטענת המבקש לא היה הוא עורך דינה של המתלוננת). חוששני כי מה שנעשה כאן לא היה, על פניו, גילוי של

אזרחות טובה, אלא ביטוי לאינטרס אישי בדרך לא נאותה. התנהגות זו אינה מכבדת את מקצוע עריכת הדין, ועל כן אינני סבור כי נפל פגם בהרשעת המבקש.

ז.

אין בידי איפוא להיעתר למבוקש.