בר"ש 738/13 עו"ד רוני גורסקי נ. הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב

1.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט צ' סגל ) מיום 26.12.2012, בו נדחה ערעור המבקש על פסק-דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין.

2.

נגד המבקש הוגשה קובלנה לבית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב-יפו (להלן – בית הדין המחוזי ). בקובלנה יוחסו למבקש עבירות שונות לפי חוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961 (להלן – החוק ), שעניינן שליחת יד בכספי פיקדון שהוחזקו אצלו בנאמנות, ואי קיום חיובים מתוקף פסק-דין חלוט. לפי הנטען בקובלנה, המבקש חויב בפסק דין של בית הדין הארצי של לשכת עורכי הדין (להלן – בית הדין הארצי ) לשלם לשתי המתלוננות, אשר היו בעבר לקוחות שלו, סכום של 4,500 ש"ח, אשר היווה יתרת פיקדון לה היו זכאיות. כן חויב המבקש באותו פסק דין בתשלום הוצאות שתי המתלוננות, על סך 2,000 ש"ח לכל אחת מהן, ובתשלום הוצאות לשכת עורכי הדין, בסך 10,000 ש"ח. פסק הדין הפך חלוט עם מתן פסק דינו של בית משפט זה בעל"ע 10982/04 (מיום 1.8.2005), בו נדחה ערעורו של המבקש על חומרת העונש שהוטל עליו (להלן – פסק הדין הראשון ). המבקש לא קיים את החיובים שהוטלו עליו מתוקף פסק הדין הראשון, ומכאן הקובלנה שהוגשה נגדו.

3.

בפסק דינו זיכה בית הדין המחוזי את המבקש מהעבירות השונות שיוחסו לו בגין אי השבת הפיקדון, מן הטעם שהמבקש כבר הורשע בעבירות אלו בפסק הדין הראשון. לעומת זאת, הורשע המבקש בעבירה של התנהגות שאיננה הולמת את מקצוע עריכת הדין, לפי סעיף 61(3) לחוק, וכן בעבירה של מעשים הפוגעים בכבוד מקצוע עריכת הדין, לפי סעיפים 53 ו-61(1) לחוק, וזאת בגין אי כיבוד החיוב אשר הוטל עליו בפסק הדין הראשון לתשלום הוצאות המתלוננות. בית הדין המחוזי השית על המבקש את אלה: השעייה בפועל למשך שנתיים וכן הפעלה במצטבר של עונש השעיה של שנה אחת על תנאי; שנתיים של השעייה על תנאי; קנס בסך 10,000 ש"ח; הוצאות משפט בסך 5,000 ש"ח לכל אחת מהמתלוננות והוצאות בסך 15,000 ש"ח ללשכת עורכי הדין. הן המבקש והן המשיב דכאן ערערו על פסק דינו של בית הדין המחוזי, אל בית הדין הארצי. ערעור המשיב דכאן נדחה, ואילו ערעור המבקש התקבל בחלקו, כך שהמבקש זוכה מן העבירות של פגיעה בכבוד המקצוע והתנהגות שאינה הולמת את המקצוע ביחס לפריט האישום המתייחס לאחת המתלוננות, וזאת משום שהמתלוננת לא התייצבה למתן עדות בפני בית הדין. כן הפחית בית הדין הארצי מהעונש שהוטל על המבקש, כך שהוא הועמד על השעיה בפועל ל-24 חודשים, והשעיה על תנאי ל-24 חודשים. כן חויב המבקש בתשלום הוצאות משפט לאחת משתי המתלוננות, על סך 5,000 ש"ח, ובתשלום הוצאות משפט ללשכת עורכי הדין בסך 10,000 ש"ח ואילו הקנס בוטל. ערעוריהם של שני הצדדים, אשר הוגשו אל בית המשפט המחוזי בירושלים, נדחו.

4.

בבקשה זו מעלה המבקש שתי טענות עיקריות, אשר לשיטתו הן בעלות חשיבות כללית. ראשית, המבקש טוען כי לצורך גיבושה של עבירת משמעת בגין אי כיבוד של חיוב כספי יש צורך ביסוד של חוסר הגינות מצידו של עורך הדין. מכאן שהקובל לא יצא ידי חובה בהוכחת עצם אי כיבוד החיוב הכספי, אלא שעליו להוכיח כי הדבר נעשה ללא הצדקה מספקת. המבקש מציין כי בבית הדין המחוזי, כמו גם בית הדין הארצי, לא נתקבלו טענותיו בעניין זה, וטוען כי הן לא הובנו לאשורן. כך, בבית הדין המחוזי נקבע שהמדובר בטענת הגנה, ועל כן לא היה מוטל על הקובל הנטל להוכיח את יסוד היעדר ההצדקה; בבית הדין הארצי נקבע, אמנם, שהמדובר ביסוד הכרחי להתגבשות העבירה, אלא ששם נפסק, בדעת רוב, כי הקובל עמד בנטל להוכיח כי לא הייתה הצדקה מספקת למחדלו של המבקש. לטענת המבקש, בית המשפט המחוזי כלל לא דן בטענה זו, ובכך יש משום פגם משמעותי בפסק-דינו. בהמשך לכך טוען המבקש כי טעו הערכאות קמא כאשר זקפו לחובתו את העובדה שלא הביא ראיות להוכחת ההצדקה הקיימת, לכאורה, לאי עמידתו בחיוביו הכספיים, שכן לעמדתו, כאמור, על התביעה מוטל הנטל להוכיח היעדר הצדקה.

הטענה העיקרית השנייה שבפי המבקש הינה כי הוא זכאי להגנה מן הצדק, עקב שימוש לרעה בסמכות ההעמדה לדין מצד הקובל. לטענתו, אין זו תכליתו של הדין המשמעתי לגבות חובות מעורך הדין, ואין מקום להעמיד עורך דין לדין משמעתי בגין אי תשלום חיוב פסוק, אלא לאחר נקיטת הליכי גבייה באמצעות לשכת ההוצאה לפועל. זאת, מפני שבידי לשכת ההוצאה לפועל האמצעים לבחון את יכולתו של עורך הדין לפרוע את החוב. לטענתו, הקובל בהליך זה נמנע ביודעין מליידע את המתלוננות בדבר זכותן לפנות להוצאה לפועל, ותחת זאת בחר להגיש קובלנה נגדו. התנהלות זו, לטענתו, מצדיקה את ביטול הקובלנה על בסיס הגנה מן הצדק. בהמשך לכך טוען המבקש כי אף את שאלת קיומה של הצדקה לאי העמידה בחיוב הכספי יש לבחון במסגרת הליכי ההוצאה לפועל, ולפיכך אי נקיטתם קודם להגשת הקובלנה נגדו פגעה אף ביכולתו להתגונן נגד האישום עצמו.

5.

דין בקשת רשות הערעור להידחות. הלכה היא כי רשות ערעור בגלגול רביעי תינתן בנסיבות נדירות שבנדירות. קל וחומר שהבקשה צריכה להעלות סוגיות עקרוניות בעלות חשיבות ציבורית, או חשיבות משפטית כללית אשר חורגת מעניינם של הצדדים הישירים להליך, כנהוג בבקשות רשות ערעור בגלגול שלישי (ראו בר"ש 7790/12 פודים נ' הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בירושלים , פיסקה ט'

(25.11.2012), וההפניות שם). הטענות המשפטיות שהעלה המבקש בבקשה זו אינן עונות על הקריטריונים הללו. יוער, כי הטענות המשפטיות שהעלה המבקש בבקשתו זו לא עמדו במרכז הערעור שהגיש לבית המשפט המחוזי, אשר החזיק לא פחות מ-42 עמודים, ובמסגרתו העלה המבקש טענות רבות נגד פסק דינו של בית הדין הארצי, בכלל זה טענות נגד הממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק הדין, כמו גם טענות רבות נגד ניהול ההליך. זאת, כאשר הדיון בבית המשפט המחוזי אמור להיות מוקדש אף הוא לשאלות משפטיות עקרוניות. בנסיבות אלה, נראה כי טענת המבקש לפיה הטענות המשפטיות שהעלה בבקשה זו הינן טענות עקרוניות ובעלות חשיבות כללית, הינה מוקשה. אף אין לו למבקש להלין על בית המשפט המחוזי על כך שלא דן בהן בצורה מפורטת. מכל מקום, הטענות שהציג המבקש בבקשתו זו נדונו בפסקי הדין של הערכאות המשמעתיות. אף בית המשפט המחוזי דן בהן בפסק דינו, ודחה אותן. באשר לטענת המבקש לפיה יש צורך בהוכחת יסוד של היעדר הצדקה מספקת לצורך התגבשות העבירות בהן הורשע, קבע בית המשפט המחוזי כי אין הוא מוצא לנכון לדון בה לעמקה, משום שממילא אין בה כדי לסייע לעניינו של המבקש, נוכח סכומו הנמוך של החיוב, והעובדה שהוא לא ביקש לפרוס את התשלום. זאת קבע בית המשפט המחוזי על רקע העובדה שהטענה נדונה לעמקה בפסקי הדין של בתי הדין המשמעתיים, כאמור. באשר לטענת ההגנה מן הצדק ציין בית המשפט המחוזי כי אין בה ממש, וזאת משום שההליך המשמעתי הינו הליך נפרד מהליך ההוצאה לפועל, ותכליותיו שונות. לפיכך, אין כל דרישה כי ייפתחו הליכי הוצאה לפועל לפני הגשת קובלנה משמעתית. לא מצאתי מקום להתערב בקביעות אלה.

6.

אשר על כן, הבקשה נדחית בלא שנדרשה תשובה.