בר"ש 9014-22 בר"ש 9014-22

1.בקשת רשות ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בחיפה, מיום 27.11.2022, בעב"י 24617-07-22 (השופטת א' דגן), שבגדרו נדחה ערעור המבקש על הכרעת הדין וגזר הדין של בית הדין למשמעת של עובדי המדינה בחיפה, מיום 13.6.2022, בבד"מ 58/21 (עורכי הדין א' כהן ו-נ' לוי, והגברת ע' ניסים).

2.ביום 23.10.2019, הורשע המבקש בעבירה של מעשים מגונים בכוח, שביצע בעובדת בסניף הביטוח הלאומי שניהל (ת"פ 6334-03-18). בגין ביצוע העבירה, הושתו על המבקש 24 חודשי מאסר בפועל, ועונשים נלווים. ערעור שהגיש המבקש לבית משפט זה, הן על הכרעת הדין, הן על גזר הדין – נדחה, בפסק דין מיום 20.5.2021 (ע"פ 1838/20). עם תום ההליך הפלילי, הוגשה לבית הדין למשמעת של עובדי המדינה תביעה נגד המבקש. בכתב התביעה, הואשם המבקש בעבירות לפי סעיפים 17(1), 17(2), 17(3) ו-17(6) לחוק שירות המדינה (משמעת), התשכ"ג-1963 (להלן: חוק המשמעת). המבקש הודה בביצוע עבירות לפי סעיפים 17(3) ו-17(6) לחוק המשמעת, אולם כפר באשמה בכל הנוגע לעבירות לפי סעיפים 17(1) ו-17(2) לחוק המשמעת. בסופו של דבר, הורשע המבקש בכל 4 העבירות. במסגרת גזר הדין, הוטלו על המבקש אמצעי המשמעת הבאים: נזיפה חמורה; פסילה לצמיתות מהמוסד לביטוח לאומי, ופסילה משירות המדינה למשך 5 שנים. בנוסף, המליץ בית הדין לממונה על הגמלאות במשרד האוצר, כי בתקופת הפסלות, ישולמו מחצית מקצבאותיו החודשיות של המבקש לרעייתו. ביום 20.6.2022, הגישה נציבות שירות המדינה לבית הדין בקשת הבהרה, בה צוין כי "התביעה סבורה כי נפלה טעות סופר ומשכך לא צוינה העובדה כי הפסילה לשירות המדינה היא למשך חמש שנים בנסיבות מחמירות" (ההדגשה במקור – נ' ס'). למחרת, ניתנה החלטת אב בית הדין, שלפיה "פסילתו של הנאשם בנסיבות מחמירות ברורה, שאחרת לא היה מקום או צורך שבית הדין ייתן המלצה לממונה על הגמלאות לתשלום מחצית הגמלאות של הנאשם לרעייתו במשך תקופת הפסלות (ראה סעיף 57(1) לחוק שירות המדינה (גמלאות)). אלמלא הפסילה בנסיבות מחמירות, היה הנאשם זכאי לגימלה בשיעורים המצוינים בסעיף 57(1) האמור".

3.ביום 13.7.2022, הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי, הן על הכרעת הדין, הן על גזר הדין. הערעור – נדחה. נקבע, כי "בית הדין [ניתח] את כל השאלות שבמחלוקת, דן בכל הטענות, התייחס לכל נסיבות ביצוע העבירה ונסיבותיו האישיות והמשפחתיות של [המבקש], נימק כדבעי את שיקוליו והשית עונש מידתי על ה[מבקש]". כלל הטענות שהעלה המבקש לגוף הדברים, נדחו אפוא; יתרה מזאת, ציין בית המשפט המחוזי, כי הוא סבור ש"בעניין הפסלות עשה בית הדין חסד עם [המבקש] עת המליץ על תשלום מחצית הגמלה לרעייתו", חלף שלילה מוחלטת. גם טענת המבקש, שלפיה יש לבטל את עונש שלילת הגמלה בתקופת הפסילה, מאחר שבית הדין לא ציין במפורש כי הפסילה היא ב"נסיבות חמורות במיוחד", נדחתה. נקבע, כי בגזר הדין, "תיאר [בית הדין] את הנסיבות החמורות והשתמש במינוחים של 'חומרת מעשיו של הנאשם'", ואף ערך "דיון מפורט ומנומק בשאלת פסלות [המבקש] לשירות המדינה ולכך שלעניין זה יש השלכה ישירה על תשלום קיצבה חודשית מכוח חוק הגמלאות נוכח ביצוע העבירות בנסיבות מחמירות במיוחד". משכך, העובדה שהמונח "נסיבות חמורות במיוחד" לא נכלל בסעיף האופרטיבי של גזר הדין, היא בבחינת "מקרה מובהק" של טעות קולמוס, או השמטה בהיסח הדעת; כך עולה גם מהחלטת אב בית הדין בבקשת ההבהרה. בהתייחס לטענת המבקש, שלפיה החלטת ההבהרה צריכה היתה להינתן על-ידי כל חברי המותב, נקבע כי תקנה 87 לתקנות שירות המדינה (משמעת) (סדרי הדין של בית הדין), התשכ"ד-1963 (להלן: תקנות המשמעת) מתירה במפורש לאב בית הדין לתקן טעות טכנית שנפלה בפסק הדין, ומשכך, לא נדרש היה ליתן את ההחלטה על-ידי כל חברי המותב.

מכאן הבקשה שלפנַי.

4.לאחר שעיינתי בבקשת הרשות לערער, ושקלתי את נימוקיה, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה – להידחות. לא נפל פגם בהחלטת בית המשפט המחוזי, ודאי לא כזה המצדיק את התערבות ערכאת הערעור ב'גלגול שלישי'. המבקש טוען, כי שגה בית המשפט המחוזי, בקביעתו כי השמטת המונח "נסיבות מחמירות במיוחד", היא טכנית או מקרית. לשיטתו, קביעה זו אינה מתיישבת עם טענת המשיבה במסגרת ההליך בבית המשפט המחוזי, בדבר "קיום 'מנהג' לטעות ולא לציין שמדובר ב'נסיבות מחמירות במיוחד'". דא עקא, בין אם קביעה זו מתיישבת עם טענת המשיבה, בין אם לאו, אין בכך כדי להבהיר מדוע קביעת בית המשפט המחוזי שגויה לגופה, ומצדיקה התערבות. די בכך כדי לדחות את הטענה.

5.בנוסף טוען המבקש, כי שגה בית המשפט המחוזי, בקביעתו כי לאב בית הדין היתה סמכות "לעשות תיקון בגזר הדין, לאחר שביה"ד 'קם מכסאו', הואיל ומדובר ב'תיקון טכני'". לדידו, אין מדובר בתיקון טכני, אלא שמדובר ב"שינוי לחומרה" של גזר הדין, ומשכך, החלטת ההבהרה ניתנה בחוסר סמכות, שכן "אין מחמירים עם נאשם מעבר למה שנגזר עליו אם המדינה לא מערערת על כך". בטענה זו, יש משום הנחת המבוקש, שכן המבקש מניח כי מדובר בהחמרה של העונש, ולא בתיקון טכני, מבלי לנמק, או להבהיר מדוע אלה הם אכן פני הדברים. כפי שנקבע גם על-ידי בית המשפט המחוזי, מעיון בפסק הדין של בית הדין, עולה בבירור, כי השמטת המונח "נסיבות מחמירות במיוחד" מהסעיף האופרטיבי, היא לא יותר מאשר השמטה מקרית. כך למשל, ציין בית הדין, כי "השאלה העיקרית עליה יש לתת את הדעת היא שאלת פסלותו של [המבקש] לשירות המדינה, ובמידה שיפסל כאמור – מה יהיה אורכה של תקופת הפסלות. להחלטה זו השלכה ישירה על תשלום קיצבה חודשית ל[מבקש] מכוח חוק שירות המדינה (גמלאות) (נוסח חדש), התש"ל-1970, שהרי בכל תקופת הפסלות לשירות המדינה תישלל זכותו של הנאשם, שביצע את העבירות בנסיבות מחמירות במיוחד, לקבל תשלומי גמלאות מקופת המדינה (ראה סעיפים 15(4), 15(5), 57(1) סיפא לחוק שירות המדינה (גימלאות) האמור)" (ההדגשה הוּספה – נ' ס'). בהמשך לכך, ציין בית הדין, כי "מעשיו החמורים של [המבקש] אשר פגעו באופן אנוש בשירות הציבורי מחייבים פסילתו לשירות המדינה לתקופה משמעותית, ובכך תישלל כליל זכותו הוא לתשלומי גימלאות מהמדינה בתקופת הפסלות". מובן אפוא, כי אין בהוספת המונח "נסיבות מחמירות במיוחד" משום 'החמרה' של גזר הדין, אלא תיקון של השמטה טכנית. משכך, ובהתחשב בתקנה 87 לתקנות המשמעת, הקובעת כי "רשאי בית הדין ומשנסתיים הדיון בפניו – אב בית הדין, על פי בקשת בעל דין או חבר בית הדין או מיזמתו לתקן כל טעות סופר בהחלטה של בית הדין או לתקן שגיאות שנפלו מתוך פליטת קולמוס או השמטה מקרית" (ההדגשות הוּספו – נ' ס') – דין הטענה לגבי חוסר סמכותו של אב בית הדין, להידחות.

6.אשר על כן, בקשת הרשות לערער נדחית בזאת.