בר"ש 904-23 בר"ש 904-23

1.לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי ירושלים (השופט נ' פלקס) אשר ניתן ביום 2.1.2023 בעב"י 55072-09-22, במסגרתו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין (עורכי הדין ג' פרישטיק, אב"ד, א' סטרשנוב וס' דיאא) (להלן: בית הדין הארצי), אשר ניתן ביום 25.8.2022 בבד"א 14/22, ואשר בגדרו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין תל אביב-יפו (עורכי הדין מ' יואב, אב"ד, כ' אלונה וא' ארליך) (להלן: בית הדין המחוזי), שניתן ביום 12.5.2022 בבד"מ 17/20.

2.בית הדין המחוזי הרשיע את המבקש בפגיעה בכבוד המקצוע, עבירה לפי סעיף 53 לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961 (להלן: חוק לשכת עורכי הדין), ובהתנהגות בלתי הולמת, עבירה לפי סעיף 61(3) לחוק לשכת עורכי הדין. בעקבות ההרשעה כאמור גזר בית הדין המחוזי על המבקש השעיה בפועל מעיסוק בעריכת דין למשך 24 חודשים, הפעלת השעיה על תנאי ל-12 חודשים, תשלום קנס כספי בסך של 18,000 ש"ח, וכן תשלום הוצאות לשכת עורכי הדין בסך של 4,500 ש"ח.

3.דין הבקשה להידחות אף מבלי לקבל תשובה.

4.מדובר בבקשת רשות ערעור "בגלגול רביעי" אשר באה בגדרה של תקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: תקנה 148א).

5.המבקש טוען כי הקובלנה הוגשה בחלוף 8 שנים מהיום בו הוגשה התלונה נגדו – וזאת, בניגוד לכללים 7(א) ו-9 לכללי לשכת עורכי הדין (סדרי הדין בבתי הדין המשמעתיים), התשע"ה-2015, אשר קובעים כי החלטת הקובל להגיש קובלנה תינתן בתוך תשעים ימים מיום הגשת התשובה לתלונה, והגשת הקובלנה תעשה בתוך תשעים ימים ממועד החלטתו. טענה זו של המבקש אינה יכולה לעמוד. בית משפט זה כבר פסק בעבר כי כללים אלו לא נועדו להציב מחסום התיישנות בפני הקובל. כללים אלו מקורם "ברצון להאיץ בעובדי הציבור לטפל בפניות של מתלוננים, ומטרת[ם] להגן לא על הנילון אלא על מי שטוען כי היה קורבנו" (ראו: על"ע 10982/04 עו"ד רוני גורסקי נ' הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב, פסקה 6 (1.8.2005); וכן ראו עוד: על"ע 14/83 הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין, תל-אביב נ' קובלר, פ"ד לח(2) 207, 213-212 (1984)). מלבד טענה זו מעלה המבקש עוד שורה של טענות לגופן של ההכרעות אשר ניתנו בערכאות קמא. פסקי הדין קמא נטועים בעובדותיו הפרטיקולריות של המקרה ואינם מעוררים שום שאלה משפטית עקרונית אשר חורגת מעניינם הפרטני של בעלי הדין ואשר ראוי לה, לפי טיבה ומהותה, להתברר במסגרת בקשת רשות ערעור "בגלגול רביעי". הרשעת המבקש נסמכה על קביעות מהימנות אשר נמצאות בדל"ת אמותיו של שיקול הדעת המסור לבית הדין המחוזי. נוכח האמור, סבורני כי מתן רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי איננו דרוש כדי למנוע עיוות דין.

6.אשר על כן, הנני דוחה את הבקשה שלפניי מכוח סמכותי לפי תקנה 148א. משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.