בר"ש 9210-23 בר"ש 9210-23

1.בקשת רשות לערער על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בירושלים, מיום 25.12.2023, בעב"י 6758-12-23 (השופט נ' פלקס), שבו התקבל חלקית ערעור המשיבה, ועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין, ונדחה ערעור המבקש, אבי אוחנה, על פסק הדין של בית הדין המשמעתי הארצי של הלשכה, מיום 15.11.2023 בבד"א 20/23 (עורכי הדין מ' לויט, מ' לחוביץ ו-ע' לוין), שבו התקבל חלקית ערעורו של המבקש על החלטת בית הדין המשמעתי במחוז מרכז, בבד"מ 53/22 (עורכי הדין א' בן יצחק, א' סער-כץ ו-ג' פכר).

2.בפסק הדין של בית המשפט המחוזי נקבע, כי השעייתו הזמנית של המבקש, בהתאם להוראות סעיף 78(ב) לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961 (להלן: חוק הלשכה), תימשך עד ליום 1.6.2024, וכי ועדת האתיקה תהא רשאית לפנות לבית הדין המשמעתי המחוזי, ולבקש להאריך את תקופת ההשעיה הזמנית.

מכאן בקשת הרשות לערער שלפנַי.

3.לאחר שנתתי דעתי על טענותיו של המבקש, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה – להידחות, וזאת ללא צורך בתשובה מאת ועדת האתיקה. כך מקובלנו: "רשות ערעור בתיקים כאלה תינתן במשורה שבמשורה, שכן גלגול רביעי בתיק, מבלי לפגוע בחשיבותו לבעלי הדין או מי מהם, הוא מותרות דיוניים שבית משפט זה אינו יכול להעניקם, נוכח העומס המוטל עליו, אלא במקרים חריגים ביותר, ועל אלה לכלול שאלות עקרוניות בעלות חשיבות משפטית או ציבורית. כל כך – בגדרי 'מהדורה מחמירה' של הלכת [...] חניון חיפה" (בר"ש 1958/09 ברי נ' הוועד המחוזי של לשכת עוה"ד בתל אביב, פסקה ז (10.5.2009)).

4.המבקש מוּדע לאותה אמת מידה מחמירה, אך טוען כי ישנם כמה נימוקים המצדיקים העתרות לבקשה. תחילה טוען המבקש, כי ההשעיה הזמנית בעת הזו, לאחר שנגזר דינו, מנוגדת לדין. סעיף 78(ב) לחוק הלשכה קובע כי "עורך דין שהורשע [...], רשאי בית דין משמעתי מחוזי, [...], להשעותו זמנית מלעסוק במקצועו עד להכרעה סופית בבקשה שתוגש לפי סעיף 75; לא הוגשה בקשה כזאת תוך שלושים יום מהיום שפסק הדין המרשיע נעשה סופי, או שבוטלה ההרשעה, בטלה ההשעיה הזמנית". טענתו של המבקש היא, כי פסק הדין "נעשה סופי", עם מתן גזר הדין בערכאה הראשונה; לא בעת מתן פסק הדין בערכאת הערעור האחרונה. ממילא, כך המבקש, משחלפו 30 יום ממתן גזר הדין בערכאה הראשונה בהליך הפלילי, ולא הוגשה בקשה להשעיה 'קבועה', לפי סעיף 75 לחוק הלשכה, הרי שהשעייתו הזמנית פקעה מאליה. טענתו זו של המבקש, הועלתה על-ידו כבר בבית המשפט המחוזי, אך נדחתה. נקבע, כי פסק הדין נעשה 'סופי' רק לאחר שניתן פסק דין 'חלוט' שאין אחריו ערעור. המבקש אינו משלים עם קביעה זו, וטוען כי היא שגויה, וכי מדובר בשאלה 'עקרונית', המצדיקה דיון גם ב'גלגול רביעי'.

5.טענה זו – אינני רואה לנכון לקבל. עיון בפסיקתו הענפה של בית משפט זה בענייני משמעת של עורכי דין, מלמד כי תשובה לאותה שאלה ניתנה כבר בעבר. פרשנותו העקבית והמושרשת של בית משפט זה היא, כי פסק הדין "נעשה סופי", רק בהופכו ל'חלוט', כך ששוב אינו ניתן עוד לערעור. כאלו הם, למשל, פסקי הדין בעל"ע 19/88 איזמן נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב-יפו, פ"ד מב(4) 377 (1988); ועל"ע 3224/02 הוועד המחוזי של לשכת עורכי-הדין בתל-אביב-יפו נ' אזוגי, פ"ד נו(6) 241 (2002). אותם פסקי דין מניחים כהנחה פשוטה, כי פסק הדין "נעשה סופי" רק לאחר הליך הערעור, וכהנה רבות (ראו גם: דברי ההסבר לסעיף 12 להצעת חוק לשכת עורכי הדין (תיקון מס' 5) התשכ"ח-1967 (ה"ח 735, 173)). משאלו הם פני הדברים, הרי שהשאלה האמורה – תשובתה בצידה. אין מקום לשוב ולדון בה, בטח ובטח לא ב'גלגול רביעי'.

6.המבקש מוסיף וטוען, כי ערעורה של ועדת האתיקה לבית המשפט המחוזי מכונה על-ידה 'ערעור שכנגד'. ממילא טוען המבקש, כי משעומדות רגלינו בהליך משמעתי, מעין פלילי, לא ניתן להגיש ערעור שכנגד, והיה נדרש להורות על מחיקתו. גם טענה זו – דינה להידחות. ערעור ועדת האתיקה אכן כּוּנה באופן פורמלי 'ערעור שכנגד', אך מבחינה מהותית – עומד הוא בזכות עצמו. ערעורה של ועדת האתיקה הוגש בתוך מסגרת הזמן המקורית שנקצבה להגשתו, והוא עומד בכל הכללים להגשת ערעור 'רגיל'. ממילא, אין בכך שהערעור הוכתר בשגגה כ'ערעור שכנגד', כדי להוביל למחיקתו.

7.עוד טוען המבקש, כי שגה בית המשפט המחוזי בקביעתו, שלפיה ועדת האתיקה תהא רשאית לפנות לבית הדין המשמעתי ולבקש להאריך את תקופת ההשעיה הזמנית. לטענתו, סעד שכזה כלל לא התבקש במסגרת ערעורה של ועדת האתיקה, ואין מקום להעניק לה סעד שלא התבקש על-ידה. דינה של טענה זו, להידחות גם היא. ועדת האתיקה התנגדה בערעורה לכל 'קציבה' של תקופת ההשעיה הזמנית, והגבלתה לפרק זמן מסוים, ועתרה לקבלת סעד של השעיה זמנית 'גורפת', ללא מגבלת זמן, עד להפיכת פסק הדין ל'חלוט'. ועדת האתיקה עתרה, אם כן, לקבלת סעד גורף יותר מזה שניתן על-ידי בית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי נטה חסד עם המבקש, והעניק לוועדת האתיקה סעד מתון: חלף השעיה 'גורפת' ללא הגבלת זמן, כעמדתה של ועדת האתיקה, נקבעה השעיה זמנית תחומה בזמן, תוך מתן אפשרות לוועדת האתיקה לפנות לבית הדין המשמעתי המחוזי בבקשה להאריך את ההשעיה הזמנית. הסעד שניתן אכן לא התבקש במפורש, אך הוא נכלל בסעד הגורף יותר שהתבקש על-ידי ועדת האתיקה; "בכלל מאתיים מנה" (בבלי, סנהדרין לא, א).

8.יתר טענותיו של המבקש – בעלות אופי ערעורי הן, ואין מקום לבררן במסגרת של 'גלגול רביעי'.

אשר על כן, בקשת הרשות לערער נדחית בזאת.