בש"א 10402/02 עזבון המנוח עמאד מזארעה נ. אריה חברה לביטוח בע"מ

1.ערעור על החלטת הרשם (עודד שחם) שהחליט למחוק חלק מכתב ערעור שהוגש לבית משפט זה מן הטעם שהוא מתייחס ל"פסק-דין חלקי" שלא הוגש עליו ערעור במועדו. כמו-כן החליט הרשם שלא להאריך את המועד להגשתו.

2.המערערים הגישו בשעתו תובענה לפיצויים עקב מותו של המנוח עמאד מזארעה ז"ל שנהרג בתאונת עבודה. התובענה התבססה על שתי עילות חלופיות, האחת – לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן – חוק הפיצויים) והאחרת – לפי פקודת הנזיקין. בפסק דינו, מיום 11.5.98, קבע בית המשפט המחוזי כי התאונה אינה תאונת דרכים ודחה את התובענה. הערעור שהוגש לבית משפט זה בע"א 3737/98 נתקבל. נקבע שהשאלה האמורה לא נתלבנה די הצורך. פסק הדין של בית המשפט המחוזי נתבטל והענין הוחזר לבית המשפט המחוזי כדי לדון בו מחדש לאחר שמיעת כל הראיות לענין האחריות. בפסק דינו של בית משפט זה נכתבו גם דברים אלה:

"... ראוי היה ששאלת החבות כולה – דהיינו האם בתאונת דרכים עסיקנן ואם לאו, האם קמה חובה על מי מהנתבעים על פי פקודת הנזיקין – תידון ביחד... נוכח הראיות המעטות אשר יש להביא לעניין גובה הנזק ישקול בית המשפט המחוזי אם לא מן הראוי שיתקיים בפניו הדיון גם בשאלה זו על מנת שיינתן על ידו פסק דין בכל השאלות השנויות במחלוקת בין בעלי הדין".

3.בית המשפט המחוזי שב ודן בתובענה האמורה. ביום 16.10.01, הוא שב וקבע תחת הכותרת "החלטה" שאין מדובר בתאונת דרכים, אך בענין זה לא ניתנה כל החלטה אופרטיבית. לעומת זאת נקבע שהוכחה עוולת הרשלנות. ביום 16.7.02 פסק השופט המלומד את נזקיהם של המערערים בעוולת הרשלנות. המערערים ערערו על פסק הדין (ע"א 7271/02). בערעורם הם השיגו, בין השאר, גם על קביעת השופט בדבר אי היותה של התאונה האמורה "תאונת דרכים", לפי חוק הפיצויים. המשיבים בקשו למחוק חלק זה מכתב הערעור. הרשם נעתר להם וסרב להאריך למערערים את המועד. וכך אנו מגיעים לערעור שלפנינו.

4.אין ממש בטענת המשיבים שהרשם לא היה מוסמך למחוק חלק מכתב הערעור: בש"א 793/01, תק-על 2001(3), 559; לגופו של הענין, מסכים אני עם הרשם שלו דחה בית המשפט בהחלטתו מיום 16.10.01 במפורש את התובענה ככל שהענין מתייחס לחוק הפיצויים, היה מדובר ב"פסק-דין חלקי" והמערערים החמיצו את המועד; אך במקרה דנן אין ההחלטה מיום 16.10.01 כוללת כל תוצאה אופרטיבית ולכאורה מעידה הכותרת שניתנה לה: "החלטה" על כוונתו של השופט המלומד להמתין במתן החלטתו האופרטיבית עד למתן פסק הדין; פרשנות זו של החלטת בית המשפט המחוזי מתחזקת נוכח המלצת בית משפט זה בפסק דינו בגלגול הראשון של הפרשה, שינתן פסק דין באותו מעמד בכל השאלות שבמחלוקת, וכך גם עשה השופט המלומד.

אך גם אם תמצי לומר שבפועל יש לראות בהחלטה מיום 16.10.01 החלטה המסיימת את הדיון בעילה המבוססת על חוק הפיצויים, אין ספק בדבר שהמערערים יכלו להבין מנוסח ההחלטה שאין מדובר בפסק דין חלקי. טעות זו (אם היתה טעות) מהווה "טעם מיוחד", המצדיק את הארכת המועד להגשת הערעור כולו.

כבר מטעמים אלה אני מקבל את הערעור, מבטל את החלטת הרשם ומורה שכתב הערעור כפי שהוגש מלכתחילה בעינו יעמוד. המשיבות תשלמנה למערערות שכר טרחת עו"ד -.10,000 ₪.