בש"א 10442/07 יוסי מורד נ. ברכה בנדיקטה נחום

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לרשות ערעור.

1.

ההליך נסוב על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע, אשר דחה את ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום באילת, לפיו חויב המבקש לפנות נכס של המשיבים בו החזיק כשוכר. פסק הדין ניתן ביום 25.10.2007 בהעדר הצדדים והומצא למבקש ביום 1.11.2007. לטענת המבקש, כבר באותו יום נעשתה פנייה אל הלשכה לסיוע משפטי לשם הרחבת מינוי לצורך הגשת בקשת רשות לערעור על פסק הדין לבית משפט זה. כתב המינוי הוצא ביום 20.11.2007. הבקשה שלפניי הוגשה ביום 6.12.2007. התבקשה בה הארכת מועד להגשת ההליך עד ליום 20.12.2007. נטען בה כי עד שנתקבלה הבקשה להרחבת המינוי לא יכול היה בא-כוח המבקש לעשות פעולה כלשהי לקידום ההליך. לכן נחוצה לו ארכה של 30 יום

ממתן המינוי לשם הגשת ההליך. המשיבים מתנגדים לבקשה.

2.

דחיית מועד הקבוע בחיקוק טעונה "טעם מיוחד" (סעיף 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). כאשר מ דובר

במבקש דל אמצעים, אשר נזקק לארכה לשם הסדרת ייצוגו המשפטי, הרי שנוכח חשיבותה של זכות הפניה לערכאות, האינטרס שלו לקבל סיוע משפטי נאות עשוי לגבור על האינטרס של בעל הדין שכנגד לסופיות הדיון, ובכך לבסס את אותו "טעם מיוחד" הנדרש לצורך הארכת מועד. כמובן שאין מ דובר

בכלל המופעל באופן אוטומטי. בכל מקרה ומקרה מופעל שיקול דעת פרטני, בשים לב לכלל נסיבות העניין. במסגרת הנסיבות והשיקולים נבחנת השאלה האם הבקשה הוגשה בתוך המועד הקבוע בדין להגשת ההליך, וכן נלקחים בחשבון משך האיחור, האם קיים "הליך תלוי ועומד", מהות ההליך, הסיבה בגינה חל עיכוב בהגשת ההליך, הסתמכות בעל הדין שכנגד וכן סיכוייו הלכאוריים של ההליך הערעורי לגביו מתבקשת הארכת מועד.

3.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובבקשה לרשות ערעור, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל. אמנם, על פני הדברים נראה כי יש טעם רב בטענת המשיב כי סיכוייה של הבקשה לרשות ערעור להתקבל אינם טובים. יחד עם זאת, יש לקבל את הבקשה לאור הצטברותם של שיקולים אחרים. ראשית, הצורך בהארכת מועד נבע, בעיקרו, מהתמשכות ההליכים בלשכה לסיוע משפטי. המ דובר בנסיבות חיצוניות שאינן קשורות להתנהלות המבקש ובאת-כוחו, בגינן מצא עצמו בא-כוח המבקש בסד זמנים אשר קשה היה לעמוד בו. שנית, הבקשה להארכת מועד הוגשה ימים ספורים בלבד לאחר תום המועד החוקי להגשת ההליך. המשיב לא טען כי הסתמך על האחור וממילא לא הוכיח כי נגרם לו נזק עקב כך, מה גם שמתגובתו עולה כי הבקשה הועברה אליו כבר ביום 2.12.2007. יש לזכור בהקשר זה כי פסק דינו של בית משפט קמא ניתן בהעדר הצדדים, וגם מטעם זה אין יסוד להניח כי המשיב הסתמך על האחור למרות שלא ידע מתי בדיוק הומצא פסק הדין למבקש. בנסיבות אלה, ככל שהייתה פגיעה בציפיות המשיב לסופיות ההליך, אין המ דובר בפגיעה ממשית. בשולי הדברים יצוין כי מלכתחילה, לא היה מקום להיעתר לבקשה להאריך את המועד עד ליום 20.12.2007. זאת, שכן אין הצדקה להארכת מועד כה ממושכת, כאשר הרחבת המינוי הושלמה כבר ביום 20.11.2007. ברם, עקב תקלה, עד למועד כתיבת החלטה זו ממילא חלפה הארכה שהתבקשה. בנסיבות אלה, ושהוגשה כבר הבקשה לרשות ערעור גופה, מוארך המועד עד למועד הגשתה בפועל. הבקשה לרשות לערער תקובל, איפוא, לרישום. החלטה זו תתויק בתיק הבקשה לרשות ערעור.