בש"א 10534/06 חאג' וליד לוטוף נ. בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ

לפני בקשה למתן ארכה להגשת ערעור.

1.

לצורך דיון בבקשה שלפני אתאר בקצרה את ההליכים שקדמו לה. המשיב הגיש נגד המבקשים תביעה בסדר דין מקוצר. בהחלטת רשמת בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת חני הורוביץ) במסגרת בקשה למתן רשות להתגונן שהוגשה על ידי המבקשים נתנה להם רשות להתגונן ללא תנאי לגבי חלק מטענותיהם לגבי סך של 1,345,199 ואילו לגבי יתרת סכום התביעה נתנה להם רשות להתגונן בכפוף לכך שכל מבקש יפקיד סך של 500,000 ₪ בקופת בית המשפט תוך 60 יום מעת מתן ההחלטה (להלן: ההחלטה) . ההחלטה נתנה ביום 28.12.05. ביום 29.1.06 הגישו המבקשים ערעור על החלטת כבוד הרשמת לבית משפט קמא. לאחר שלא הפקידו את הסכום שנקבע במועד הנקוב בהחלטה, ביום 29.3.06

ניתן על ידה פסק דין בגין סכום יתרת החוב בחשבון (להלן: פסק הדין) . ביום 20.9.06

התנהל דיון בערעור על ההחלטה. מפרוטוקול הדיון עולה כי בית המשפט קמא הבהיר לב"כ המבקשים

כי משניתן פסק דינה של הרשמת מיום 29.3.06, "נבלעה" ההחלטה נשוא הערעור בפסק הדין ולפיכך הדרך לתקוף את ההחלטה הינה באמצעות הגשת ערעור לבית המשפט העליון על פסק הדין. בעקבות הבהרת בית המשפט, ביקש ב"כ המבקשים למחוק את הערעור תוך שהודיע כי הוא שומר על זכותו להגיש ערעור בזכות על פסק הדין ובמסגרת זאת להשיג גם על ההחלטה. לצורך השלמת התמונה יצוין כי ההליך באשר ליתרת סכום התביעה המשיך להתנהל בפני בית משפט קמא. הבקשה שלפני הוגשה ביום 20.12.06.

2.

לטענת המבקשים, בעת הגשת הערעור על ההחלטה טרם חלף המועד להפקדת הסכום שנקבע כתנאי למתן רשות להתגונן, כך שביום הגשת הערעור לא יכול היה המשיב לצפות או להסתמך על כך שההחלטה הפכה לחלוטה. כמו כן, לטענת ב"כ המבקשים, ביום שניתן פסק הדין, היה ידוע למשיב כי הוגש ערעור על ההחלטה וכי הדיון בו קבוע ליום 30.9.06. לפיכך, לפי הנטען, המשיב לא יכול היה לפתח ציפייה כי ההכרעה בהחלטה הינה סופית. עוד נטען כי בין הצדדים מתנהל הליך בבית משפט קמא לגבי אותם סכומים לגביהם נתנה רשות להתגונן ללא תנאי ולפיכך קיים הליך תלוי ועומד המצדיק מתן ארכה כמבוקש. המשיב מתנגד לבקשה.

3.

דין הבקשה להידחות. המועד להגשת ערעור קבוע בחיקוק ולפיכך נדרש "טעם מיוחד" למתן ארכה להגשתו (תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). כמובהר לעיל, פסק הדין ניתן ביום 29.3.06, קרי חודשים רבים בטרם הוגשה הבקשה שלפני. השאלה היא, אם כן, האם קיים טעם מיוחד אשר בגינו ראוי ליתן ארכה להגשת הערעור חרף האיחור הניכר בהגשתו. אין בטעמים שנתנו על ידי המבקשים כדי להקים עילה למתן ארכה. כאמור, טענת המבקשים היא כי בעת הגשת הערעור על החלטת הרשמת, טרם חלף המועד לתשלום הסכומים שנקבעו על ידה. אף אם כך הדבר, איני רואה כיצד יש בעובדה זו כדי להועיל לעניינם. אין מחלוקת כי לא הוגשה מטעם המבקשים בקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה. במצב דברים זה, לאחר שלא הופקדו על ידם הסכומים במועד, ניתן על ידי כבוד הרשמת פסק דין. כפי שהובהר לב"כ המבקשים על ידי בית משפט קמא, במצב דברים זה ההחלטה הקודמת של הרשמת "נבלעה" בתוך פסק הדין והדרך לערער עליה היתה באמצעות הגשת ערעור על פסק הדין (ראו: ע"א 476/90 מיטב הנדסה בע"מ נ' מדינת ישראל , פ"ד מו(4) 411; רע"א 6059/04 ר.י.ו. מהנדסים בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ , תק-על 2004(3), 1105). מכאן, שב"כ המשיבים טעה טעות שבדין בכך שלא מחק את הערעור על ההחלטה מיוזמתו והגיש במועד ערעור לבית משפט זה על פסק הדין. טעות שבדין מהווה טעם מיוחד למתן ארכה רק אם מדובר בטעות סבירה או אם בעל הדין שכנגד לא הסתמך על האיחור, כגון שטעה אף הוא באותו עניין. במקרה דנן, אין מדובר בטעות סבירה שכן ההלכה בדבר "בליעת" החלטה בפסק דין במצב

הדברים שנוצר בענייננו אינה הלכה חדשה והיא הלכה מובנת וברורה. בנסיבות העניין, אין בידי נתונים אשר מהם ניתן להסיק האם גם המשיב טעה בעניין זה, ונטל ההוכחה בכגון דא מונח על המבקשים. מכל מקום, אף אם אצא מנקודת מוצא הנוחה למבקשים, לפיה המשיב לקה באותה טעות ולפיכך הוא לא הסתמך על האיחור שחל בהגשת הערעור, הרי שדברים אלה נכונים עד ליום 20.9.06, בו הובהרה הטעות על ידי בית משפט קמא. חרף הבהרה זו, הבקשה שלפני הוגשה רק ביום 20.12.06, קרי שלושה חודשים תמימים לאחר הבהרת בית המשפט. יצוין, כי מפרוטוקול דיון שהתנהל בין הצדדים ביום 16.10.06, במסגרת ההליך שמתנהל עדין ביניהם בבית משפט קמא, ציין ב"כ המשיב במפורש בעניין הנדון כי "פסק הדין הוא חלוט והמועד להגשת הערעור לבית המשפט העליון חלף מזמן". ברי כי לכל הפחות במועד זה היה ברור לב"כ המבקשים כי המשיב מסתמך על האיחור שחל בהגשת הערעור.

אף אין בידי לקבל את טענת המבקשים כי קיים טעם מיוחד למתן ארכה בשל היותו הליך תלוי ועומד בין הצדדים כאשר הכוונה היא להליך המתנהל עדיין לגבי חלק מהתביעה. הטעם למתן ארכה במצבים בהם קיים הליך נוסף תלוי ועומד הוא שישנם מקרים בהם ההכרעה בהליך התלוי ועומד יכול ותייתר את עצם הגשת הערעור או תשפיע באופן ממשי על הדרך בה הוא מתברר. בנסיבות אלו, יש יסוד להניח כי מתן הארכה תטיב עם הצדדים וכן תתרום ליעילות דיונית וחסכון במשאבי הפרט והציבור, כמו גם חסכון בזמן שיפוטי יקר. מתן ארכה כאמות מקבלת גם תוקף מיוחד אם הבקשה

מוגשת תוך המועד הקבוע בדין להגשת הערעור, כך שבעל הדין שכנגד יודע על הכוונה לערער וממילא על הספק הקיים באשר לסופיות ההליך (ראו: בש"א 9159/04

ניסן חקשורי נ' משה בובליל ,

תק-על 2004(4), 499 ,עמ' 501). טעם מיוחד כאמור אינו קם כאשר כל תכלית הבקשה למתן ארכה היא "להחיות" ערעור על פסק דין, אשר הפך לחלוט מזה זמן רב, ואשר נדון בפני ערכאה אחרת, אשר בפניה לא מתנהל הליך נוסף באותו עניין בין הצדדים.

התוצאה היא, שהבקשה נדחית. המבקשים ישאו בהוצאות המשיב בסכום כולל של 2,000 ₪. סכום זה ישא הפרשי ריבית והצמדה מעת המצאת החלטה זו ועד ליום התשלום בפועל.