בש"א 1069/06 יחזקאל אלישיב נ. בארות יצחק

1.לפני בקשה להארכת מועד להגשת ערעור. עניינו של ההליך בהחלטות כב' רשם בית המשפט המחוזי בתל אביב ד' גולדשטיין מיום 3.8.05 שלא לפטור את המבקש מהפקדת ערובה במסגרת ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בת"א-יפו (ת.א. 10416/98), והחלטתו הנוספת של כב' רשם בית המשפט המחוזי מיום 1.12.05 למחוק את הערעור בשל אי הפקדת העירבון במסגרת אותו ההליך. המבקש טוען כי הצורך בהארכת המועד אינו נובע מזלזול או רשלנות. לטענתו הוא הגיש את הערעור לבית המשפט המחוזי כבר ביום ה-13.12.05. ביום 10.1.06 דחה בית המשפט את הערעור בטענת חוסר סמכות, שכן קבע שלמרות כותרת החלטת הרשם מדובר בפסק דין ולא בהחלטה אחרת, שכן מובילה היא לסיום ההליך ומכאן שהערעור הנו לבית משפט זה. החלטה זו הומצאה לידי המבקש ביום 19.1.06, ועל כן הגיש ערעורו לבית משפט זה רק ב-2.2.06. המשיבה מתנגדת לבקשה. לטענתה, על פי סעיפים 41 ו-96 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984 (להלן: החוק), נדרשת רשות ערעור כדי לערער על החלטת רשם בית המשפט המחוזי כערכאת ערעור. לכן מלכתחילה אין זכות ערעור למבקש והיה עליו לבקש הארכת מועד לבקשת רשות ערעור.

2.לאחר שבחנתי את הבקשה ואת טענות הצדדים נחה דעתי כי דין הבקשה להדחות. בעניינינו נקבע בהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 10.1.06 כי החלטות רשם בית המשפט המחוזי שבנדון מהוות פסק-דין בשל סיום ההליך. פסק דין זה, שדינו לפי סעיף 96(א) לחוק כדין פסק-דין של בית משפט מחוזי, ניתן בעניין שהובא בפני בית המשפט המחוזי כערכאת ערעור, ועליו מעוניין המבקש לערער. במצב דברים זה, היה על המבקש להגיש בקשת רשות ערעור לבית משפט זה בתוך 30 ימים מאת המצאת פסק הדין שניתן ביום 1.12.05. אולם, המבקש איחר בהגשת ההליך לבית משפט זה, ועל כן השאלה היא אם יש בנדון "טעם מיוחד" לאיחור זה?

3.מוכן אני להניח כי עומד בנסיבות המקרה למבקש אותו "טעם מיוחד": המדובר בטעות שבדין ביחס לערכאה המוסמכת לדון בערעור, טעות שהובילה לאיחור בהגשת ההליך. בשים לב לרע"א 9073/01 יהודית פרנקו-סידי נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים תק-על 2002 (1), 746, לעובדה כי המבקש לא שקט על שמריו אלא פנה בערעור לבית המשפט המחוזי, ובהתחשב בהיות המבקש לא מיוצג בהליך שבכותרת נראה כי יש מקום לראות בנסיבות משום "טעם מיוחד", בייחוד שעה שכפי הנראה ידעה המשיבה על כוונתו של המבקש לערער על פסק דין בית המשפט המחוזי לאחר שהגיש את ערעורו בטעות כאמור לבית המשפט המחוזי. המשיבה לא הראתה כי הסתמכה על המועד או האיחור וכי נגרם לה נזק בשל האיחור. יחד עם זאת, ולמרות האמור לעיל, לא מצאתי לקבל את הבקשה שלפני שכן אין די בקיומו של אותו "טעם מיוחד" אלא שיש להראות כי להליך סיכויים טובים. בכך לא שוכנעתי. המדובר בערעור על חיוב המבקש בערבון. עיון בהודעת הערעור אינו מגלה טעמים של ממש, ואף טעמים שאינם של ממש, להתערבות בית משפט שלערעור בהחלטת כב' הרשם, בייחוד בשים לב לשיקול הדעת הרחב המסור לרשם בעניין מעין זה. המבקש אף לא צירף את עותק פסק הדין של בית משפט השלום נשוא הערעור שנמחק, ואף לא את הערעור עצמו. ממילא לא עמד הוא בנטל להראות כי סיכויי ההליך מצדיקים את הארכת המועד.

4.התוצאה היא כי דין הבקשה להארכת המועד להידחות. בנסיבות העניין אין צו להוצאות.