בש"א 1093/97 אגבר שמעון נ. ענבר דורית עו"ד

1.בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו (כבוד השופטת מ. פורת) בהחלטתו מיום 6.2.97, קבעה שהתמורה שנתקבלה ממכירת מכונית, שהיתה רשומה על שם המבקש מס' 1 "תועבר לקופת הכינוס והפירוק לפי חלוקה אליה יגיעו הנאמן והמפרק בהסכמה ובעצה אחת עם נציג הכנ"ר, חלוקה שתובא לאישור בית משפט מוסמך".

בקשתם לעכב את ביצוע פסק הדין נדחתה ומכאן בקשתם שלפני.

2.עיינתי בבקשת המבקשים ובתצהיר שצורף אליה וכן בתשובותיהם של באי כוח המשיבים. דין הבקשה להדחות.

הלכה פסוקה היא, כי בבקשה כגון זו על המבקש להראות שניים אלו: סיכוי להצליח בערעור וקושי שיווצר להשיב את המצב לקדמותו אם יזכה המערער בערעור לאחר שיבוצע פסק הדין. כן שוקל בית המשפט את האינטרסים הניצים ועושה את מאזן הנזקים והנוחות (בש"א 3158/91 ש' פלאטו שרון ואח' נגד קומפני פריזיין דה פרטיסיפסיון , פ"ד מ"ה (5) 499, בעמ' 504; י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי , מהדורה שביעית, תשנ"ה1995-, סעיף 666). העיון בהחלטתו של בית המשפט המחוזי מלמד כי לכאורה אין תנאים אלה מתקיימים.

כפי שנקבע לא רכש המבקש מס' 1 את המכונית בתמורה אלא היא נמסרה לו "כדי להפיג את אי הנעימות של החייב כלפי החבר ממנו הוציא כספים בסכום הנכבד של 900,000 ש"ח, חודשיים קודם לכן" (ע' 70 לפרוטוקול הדיון בבית המשפט המחוזי). מסקנה זאת מושתתת כולה על ממצאים שבעובדה, שבית המשפט קבע אותם על פי הראיות שהובאו לפניו. עוד נטען שהמכונית - שהיתה רשומה במשרד הרישוי על שם אשת החייב, עד יום 4.12.96, שאז הועבר הרישום על שם המבקש מס' 1 - היתה שייכת לאשת החייב, ולכן היא לא נכללה בנכסיו. על כך אמר בית המשפט כי "על טענה זו לא העיד המשיב בסופו של דבר ולא הביא ראיות ולא אתיחס אליה על כן להלן" (עמ' 64 לפרוטוקול).

בממצאים כגון אלה אין ערכאת הערעור ממהרת להתערב.

אשר לתנאי השני, יש ממש בתשובת באי כח המשיבים, לפיה אם יגיעו למבקשים כספים, ישולמו להם הכספים מתוך קופת הפירוק או הכינוס, בהתאם להחלטת בית המשפט המוסמך. כך שגם תנאי זה אינו יכול לעמוד.

3. הבקשה נדחית.

המבקשים ישאו בהוצאות המשיבים בסך 2,000 ש"ח לכל אחד.