בש"א 1119/22 יצחק סטופין נ. אטאר פייסל

לפניי בקשה להארכת מועד לנקיטת הליך ערעורי על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מיום 23.11.2021, אשר דחה ערעור על החלטות של בית משפט השלום בהליך למניעת הטרדה מאיימת שיזמו המשיבים. לאחר שהוגשה הבקשה והמשיבים השיבו לה, וטרם ניתנה החלטה בבקשה לגופה, המבקש הגיש הודעה שבה ציין כי נגד משיב 2 ניתן צו להקפאת הליכים במסגרת הליכי חדלות פירעון. על כן, המבקש ביקש להקפיא את כל ההליכים עד שיתקבל אישור מתאים להמשך ניהולם. המשיבים התנגדו לבקשה זו, וטענו כי אין תלות בין ההליכים.

בבקשה להארכת המועד טען המבקש כי פסק הדין הומצא לו בתאריך 14.12.2021, ולכן הוא נדרש לארכה בת יום אחד בלבד לשם הגשת ההליך הערעורי. לטענתו, האיחור נבע מטעות כנה בספירת הימים. כמו כן, לטענתו, ביום 2.2.2022 הגיש בקשה בבית משפט קמא לעיכוב ביצוע בשל כך שגילה שהוא חולה בקורונה, ומאותה סיבה היה בבידוד עד לתאריך 8.2.2022. המשיבים טוענים, בין השאר, כי המבקש ידע עוד לפני ה-14.12.2022 על פסק הדין, וזאת למדים מכך שביום 9.12.2021 הוא הגיש בקשה לבית משפט קמא. עוד הם טוענים כי האישור הרפואי שצירף המבקש אינו מפרט מהי מחלתו ולא כתוב בו כי המבקש נדרש בבידוד, ובאותו מועד הוא אף הגיש בקשה אחרת לתיק בית המשפט. נוסף על כך, המשיבים טוענים כי סיכויי ההצלחה של ההליך הערעורי נמוכים.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובה שוכנעתי כי דין הבקשה להארכת המועד להידחות. אף אם התקופה לנקיטת הליך ערעורי מתחילה ממועד ההמצאה הנטען של פסק הדין, הרי שהתקופה הסתיימה ביום 13.2.2022, ועל כן המבקש איחר ביום אחד את המועד. כידוע, כפי שנקבע בעבר לא אחת, אף איחור של יום אחד הוא איחור ונדרש טעם מיוחד להארכת המועד (ראו, למשל, ע"א 1607/17 שריג נ' לרר , פסקה 10 לפסק הדין והאסמכתאות שם (21.5.2019)). בענייננו הדברים אמורים במיוחד שעה שמתעורר ספק אם מדובר באיחור של יום אחד בלבד. זאת, על רקע האמור בתשובת המשיבים, ובמסמכים שצורפו לה, שמהם עולה כי עוד ביום 9.12.2021 המבקש הגיש לבית המשפט קמא בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין ובה הוא התייחס להוצאות שנפסקו לחובתו. בקשה זו מעלה כי המבקש היה מודע לפסק הדין עוד קודם למועד שנטען על ידו בבקשה הנוכחית. המבקש לא התייחס לכך בבקשתו, וספק אם אין די בכך כדי לדחות את הבקשה. למעשה, גם בבקשות נוספות שהגיש, המבקש לא התייחס לטענות אלה של המשיבים. בנוסף, על אף אישור המחלה שהוגש, המשיבים הצביעו על כך שגם בתקופה זו המבקש הגיש בקשות לתיק בית המשפט. על כן, אין בכך כדי להטות את הכף לטובת קבלת הבקשה. מכל מקום, די בקיומו של איחור של יום אחד כדי לדחות את הבקשה במכלול נסיבות העניין, וגם על רקע העובדה שסיכויי ההליך, לכאורה, אינם נחזים להיות גבוהים, ולוּ מן הטעם שמדובר בבקשת רשות ערעור "בגלגול שלישי".

כאמור לעיל, המבקש ביקש לעכב את מתן ההחלטה הנוכחית עד לקבלת אישור מתאים להמשך ההליכים כנגד משיב 2. מהותה של הבקשה שלפניי היא להאריך את המועד לצורך נקיטת הליך. בשלב שבו טרם ניתנה החלטה המאפשרת את הארכת המועד ממילא אין "הליך" שיש לקבל אישור להמשך ניהולו. בנסיבות אלה, אין מניעה למתן החלטה כעת, ובמיוחד כך על רקע ההחלטה בבקשה לגופה. לזאת יש להוסיף כי אף אם אחיל את צו הקפאת ההליכים ביחס למשיב 2, עדיין נדרשת החלטה בבקשה להארכת המועד ביחס למשיבה 1. שהרי, קבלת או דחיית הבקשה להארכת מועד חלה ביחס להליך ולא ביחס לכל אחד מן המשיבים. בנסיבות אלה, לא ראיתי לעכב את מתן ההחלטה עד לקבלת אישור לניהול ההליכים כנגד משיב 2. מובהר כי אין בהחלטה זו כדי לחוות עמדה כלשהי באשר להליכי ההוצאה לפועל המתנהלים בין הצדדים.

אשר על כן, הבקשה להארכת מועד נדחית. לפנים משורת הדין לא ייעשה צו להוצאות.