בש"א 11766/05 עזרד לב נ. פקיד שומה כפר סבא

בפני בקשה לארכה בת 45 יום להגשת ערעור.

1.ביום 31.5.04 הוגשה הודעת ערעור על שומות שהוציא המשיב למבקשים על פי מיטב השפיטה לשנות המס 1999-2001. ביום 14.7.05

ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופט מ' אלטוביה) ( להלן: פסק הדין ), במסגרתו נמחק הערעור עקב אי הגשת נימוקי ערעור מטעמם. ביום 28.8.05 הגיש המבקש 1 (להלן: המבקש) לבית המשפט בקשה בכתב יד, במסגרתה ביקש ארכה בת 60 יום להגשת נימוקי ערעור. ביום 31.10.05 הגיש המבקש תוספת לבקשה הנ"ל, ובמסגרתה ביקש, בין היתר, לבטל את פסק הדין. בהחלטת בית המשפט מיום 3.11.05 נדחתה הבקשה (להלן: ההחלטה). ההחלטה הומצאה למבקש ביום 8.11.05 . בעקבות זאת, הוגשה ביום 22.12.05 הבקשה שבפני. על פי הנטען בבקשה, היא הוגשה בתוך המועד החוקי להגשת ערעור, וזאת מכוח הוראת תקנה 398א לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: התקנות), המאריכה באופן סטטוטורי את המועד להגשת ערעור מיום מתן ההחלטה בבקשת הביטול.

נוכח תגובות הצדדים שבפני, מתעוררות במקרה דנן שתי סוגיות הטעונות ליבון. האחת, האם הבקשה עצמה הוגשה בתוך המועד החוקי להגשת הליך, כנטען בבקשה. השנייה, האם קיימים טעמים מיוחדים המצדיקים היעתרות לבקשה. אבחן סוגיות אלה כסדרן.

2.הצדדים חלוקים ביניהם לגבי המועד ממנו יש להתחיל למנות את מרוץ המועדים לעניין הגשת ערעור על החלטת בית משפט קמא. לטענת ב"כ המבקשים, בית המשפט המחוזי התייחס לבקשת המבקש כאל בקשה לביטול פסק דין. לפיכך, חלה בענייננו תקנה 398א לתקנות אשר לאורה יש למנות את המועד להגשת ערעור מיום 8.11.05. המועד האחרון להגשת ערעור, חל אפוא ביום 22.12.05, ועל כן הוגשה הבקשה לארכה בתוך המועד החוקי. מנגד, טוען ב"כ המשיב, כי המבקשים לא הגישו מעולם בקשה לביטול פסק דינו של בית המשפט קמא, אלא בקשה להארכת מועד להגשת נימוקים. לפיכך, המועד האחרון להגשת ערעור על פסק הדין חל ביום 16.10.05 ואילו המועד האחרון להגיש בקשת רשות לערער על ההחלטה חל ביום 8.12.05.

3.על מנת להכריע במחלוקת זו, יש לבחון האם החלטת בית המשפט קמא היא החלטה בבקשה לביטול פסק דין או שמא מדובר בהחלטה בעניין הארכת מועד להגשת נימוקי ערעור. בהחלטתו, הציג בית המשפט את תגובת המשיב לבקשה לפיה משניתן פסק דין, אין עילה להיעתר לבקשה להארכת מועד ועל כן יש לדחות את הבקשה. בהמשך ישיר לכך קבע בית המשפט כי "הדין עם המשיב ומטעמיו". אולם בכך לא סיים בית המשפט את החלטתו. בהמשך לכך, נאמרו על ידי בית המשפט הדברים הבאים, אשר נוכח חשיבותם לענייננו, אצטטם כלשונם:

"בכל זאת מצאתי להרחיב מעט משום שסבור אני כי ראוי שהדברים יכתבו ויגיעו לתודעת הציבור ובפרט לציבור הנישומים: אניח לטובת המבקש כי הבקשה שבפני הינה גם בקשה לביטולו של פסק הדין, הנתונה לסמכותי מכוח תקנה 528 לקסד"א..."

לאחר דברים אלה, בחן בית המשפט לגופה את השאלה האם ראוי להיעתר לבקשה לביטול פסק הדין, ונתן לכך תשובה שלילית. בסוף פסק דינו קבע בית המשפט כי "מכלל נימוקים אילו אני דוחה את הבקשה".

לטענת המשיב, הדיון בעניין זה הינו בבחינת הערת אגב ולפיכך אין בענייננו תחולה לתקנה 398א לתקנות. מנגד, טוענים המערערים, כי נוכח קביעתו המפורשת של בית המשפט קמא, לפיה הוא רואה את בקשת המערערים כבקשה לביטול פסק דין, הרי שעל החלטה זו חולשת תקנה 398א לתקנות.

4.לאחר ששקלתי בדבר, החלטתי שבנסיבות העניין יש לראות בהחלטת בית המשפט גם כהחלטה בבקשה לביטול פסק דין. אכן, הבקשה המקורית שהוגשה בפני בית המשפט היתה בקשה לארכה בת 60 יום להגשת סיכומים. בהתאם, אף תגובת המשיב לבקשה התייחסה אך ורק לבקשה זו וכל הטעמים שנטענו בה לדחייתה עניינם בסוגיה זאת. כמו כן, כאמור לעיל, בפסק הדין עצמו, בית המשפט קבע כי הדין עם המשיב ומטעמיו, ואיני מתעלמת מכך שלכאורה, ניתן לפרש קביעה זו כמבטאת את הכרעת בית המשפט לגופו של עניין, כאשר כל שנאמר מעבר לכך הינו בגדר אמרת אגב אשר בית משפט ראה לנכון להוסיפה כמסר לציבור הנישומים.

למרות האמור, החלטתי לראות בהחלטה כהחלטה לביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד מהשיקולים הבאים. ראשית , העותר היה בלתי מיוצג בהליכים בפני בית משפט קמא, וכנראה שעקב כך הוא נקט הליכים בלתי מתאימים. במסגרת תשובת המבקש לתגובת המשיב מיום 31.10.05, מציין המבקש כי הוא אינו מיוצג מזה מספר חודשים, אין הוא משפטן ועל כן יתכן ופניותיו אינן תואמות את כללי הדין. בהמשך לכך, הוא ביקש במפורש כי בית המשפט יבטל את פסק הדין המוחק את הערעור. אכן, בקשה זו לא הוגשה במועד ולא היתה ערוכה כדין, אך יחד עם זאת מכאן עולה, כי בטרם נתנה החלטת בית המשפט, היתה בפניו בקשה מטעם המבקש לביטול פסק דינו. שנית , בפועל, בית המשפט קמא דן בהרחבה בשאלת ביטול פסק דינו, והדיון בה מחזיק חלק ניכר מהחלטתו.

שלישית , בסיום החלטתו, לאחר שבית המשפט קמא דן כאמור בשאלת ביטול פסק הדין, נאמר על ידו במפורש כי "מכלל נימוקים אילו אני דוחה את הבקשה". מכאן משמע, כי בית המשפט קמא השתית את החלטתו גם בהתבסס על אדן זה. בנסיבות אלה החלטתי, לא בלי היסוס, כי יש לראות בהחלטה זו גם כהחלטה הדנה בבקשה לביטול פסק דין. החלטתי זו, נתמכת גם בכך שבשים לב לחשיבותה של זכות הגישה לערכאות, הרי שבמקרים של ספק, יש להעדיף פרשנות אשר אינה מונעת דיון לגופו של עניין בהליך העיקרי.

5.נותר אפוא לדון בבקשה למתן ארכה להגשת הערעור. קבעתי לעיל כי הבקשה הוגשה בתוך המועד החוקי להגשת הליך. הבקשה הוגשה ביום האחרון להגשתו. בבקשתם ביקשו המבקשים ארכה בת 45 יום להגשת ערעור, שכן לטענתם במהלך השבועיים האחרונים לפני הגשת הבקשה שהה המבקש בחו"ל עקב נסיבות עסקיות חיוניות, ולפיכך לא היה סיפק בידו להגיש את הערעור במועד.

המועד להגשת הליך קבוע בחיקוק, ולפיכך נדרש טעם מיוחד להארכתו (סעיף 528 לתקנות). נסיעתו של המבקש לחו"ל אינה יכולה להיחשב כטעם מיוחד לצורך זה, שכן אין כל הסבר מדוע לא הגיש המבקש את ההליך לפני נסיעתו. כמו כן, לכאורה, על פני הדברים, סיכויי ההליך אינם טובים. מכאן, שמלכתחילה לא היה מקום לקבל את הבקשה למתן ארכה להגשת הליך. אולם נוכח הגשת הבקשה ביום האחרון להגשת ההליך, הרי עד שהוגשו התגובות בתיק ועד מתן החלטתי עבר בפועל מועד הארכה המבוקש. מכיוון שהבקשה הוגשה בתוך המועד החוקי, אין זה מידתי לדחות את ההליך בשלב זה. במצב דברים זה, האיזון הראוי יושג בכך שהארכת המועד תעשה בכפוף לפסיקת הוצאות. התוצאה היא אפוא, שהערעור יוגש תוך 5 ימים מעת המצאת החלטה זו. המבקשים ישאו בהוצאות המשיבים בסך כולל של 1,500 ₪. סכום זה ישא ריבית והצמדה כחוק מעת המצאת החלטה זו עד ליום התשלום בפועל.

החלטה זו, תצורף על ידי ב"כ המערערים לערעור שייפתח והיא תתויק על ידי המזכירות בתיקי השופטים אשר ישבו בדין.