בש"א 1215/10 פסיה ערבליך נ. בנק ירושלים

בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו התקיים דיון מאוחד בשתי תובענות – ת"א 1675/05 ו- ה"פ 432/05 – הנסבות על הבעלות בזכויות בנכס מקרקעין. מן החומר שמצוי בתיק שלפניי עולה כי בשלב מסוים של ההליך הוחלט על מכירת הנכס והפקדת התמורה בנאמנות עד להכרעה בעניין הזכאות לכספים. או-אז הגיעו רוב הצדדים הנוגעים בדבר להסכם פשרה בעניין חלוקת התמורה שצמחה ממכירת הנכס. המבקשת לא הצטרפה להסכם. בהסכם הפשרה נכתב כי ההליך שבין המשיב 2 (התובע בה"פ 432/05) לבין המשיב 1 (בנק ירושלים בע"מ) והמבקשת ימשיך להתקיים. עוד צוין בהסכם הפשרה כי סכום של 655,000 ₪ יופקד בנאמנות לשם הבטחת טענותיה של המבקשת, וכי זו האחרונה תקבל סכום זה אם תימצא זכאית לו בגדרי ההליך שבירורו יימשך (ה"פ 432/05). בית המשפט המחוזי נתן להסכם זה תוקף של פסק-דין, ביום 28.12.2009, וכך כתב: "ניתן למוסכם תוקף של פסק דין בין כל הצדדים לתובענות שבכותרת – למעט המשיבה 4 פסיה ערבליך [המבקשת – ג' ש']". בהתאם לכך הורה בית המשפט על דחיית התובענה בת"א 1657/05 ללא צו להוצאות, ועל המשך ההליכים בה"פ 432/05 בין התובע-שם לבין הבנק והמבקשת.

על "פסק-הדין החלקי" מיום 28.12.2009 חפצה המבקשת להשיג ולפיכך הגישה ערעור לבית משפט זה ביום 14.2.2010. הערעור לא התקבל לרישום והודע למבקשת כי המועד להגשתו חלף ביום 11.2.2010. לפיכך הגישה המבקשת (ביום 15.2.2010) בקשה להארכת מועד, וזו הבקשה שלפניי. בבקשה צוין כי המבקשת אינה מיוצגת, כי בעלה שטרח על הכנת הערעור סבל מקשיים רפואיים, וכי המבקשת טעתה בספירת הימים. כמו-כן הודגש כי מדובר באיחור קל, וכי סיכויי הערעור טובים שכן הסכום ששוריין לטובת המבקשת אינו נכון ואינו עולה בקנה אחד עם החלטות שיפוטיות קודמות.

בהחלטתה מיום 16.2.2010 הורתה כבוד הרשמת ג' לוין למבקשת להבהיר מדוע לשיטתה עומדת לה האפשרות להגיש ערעור בזכות על פסק-הדין החלקי, שלכאורה אינו מסיים את ההתדיינות בעניינה-שלה. המבקשת הגישה התייחסותה, ולאחר שעיינתי בדבריה כמו-גם בטענות המשיבים שהגישו תגובה, באתי למסקנה כי אכן אין עומדת למבקשת זכות לערער על פסק הדין החלקי. יצוין כי לאור מסקנתי האמורה לא ראיתי צורך להמתין לקבלת תגובות נוספות לאחר שתושלם המצאת המסמכים בתיק זה.

המבקשת טוענת כי בעקבות פסק-הדין החלקי נטלו לידיהם הצדדים להסכם הפשרה את החלק הארי של הסכום שנתקבל ממכירת הנכס, ומשמעות הדבר שהסכום הלך לבלי שוב. זהו לדברי המבקשת מצב סופי ובלתי-הדיר מבחינה משפטית ומעשית. אולם, כך מסתבר למקרא תגובות המשיבים, בהחלטה קודמת של בית המשפט המחוזי, אף היא מיום 28.12.2009, נקבע שהסכום המרבי שהמבקשת זכאית לו הוא 655,000 ₪. יובהר, כי החלטה קודמת זו באה לאחר שדווח לבית המשפט על ההסדר המתרקם, ובא-כוח המבקשת עמד על זכותה של המבקשת לקבל תשלום בגין המשכנתא הרשומה לטובתה (בסך של 172,500$). בית המשפט ציין בהחלטתו הקודמת כי ניתן יהיה לאשר את ההסכם בין חלק מבעלי הדין וליתן לו תוקף של פסק-דין חלקי, וכי הסכום שיעמוד לזכותה של המבקשת הוא 172,500$, ששוויים בשקלים חדשים הוא 655,000 ₪. אשר לטענת המבקשת בדבר הצורך להוסיף על סכום זה הפרשי הצמדה וריבית – טענה המועלת גם בערעורה – הרי שבית המשפט לא ראה לקבלה.

הווה אומר: הסכם הפשרה – שהמבקשת אינה צד לו – ופסק-הדין החלקי מיום 28.12.2009 המאשר את ההסכם תוך "שריון" הסכום של 655,000 ₪, אינו אלה המשך להחלטה הקודמת שקבעה את הסכום המרבי שעשוי להגיע למבקשת. אלא שהמבקשת אינה משיגה על ההחלטה הקודמת. למעשה, ההחלטה הקודמת כלל לא צורפה לערעור שהגישה המבקשת, וכלל אינה מוזכרת בו . הערעור מופנה אך ורק נגד פסק-הדין החלקי, שבאופן מפורש אינו מסיים את ההליך בעניינה של המבקשת, ככתוב: "ניתן למוסכם תוקף של פסק דין בין כל הצדדים לתובענות שבכותרת – למעט המשיבה 4 פסיה ערבליך [המבקשת – ג' ש']". בנסיבות אלה, אין עומדת למבקשת זכות לערער על פסק-הדין החלקי, וממילא אין להאריך לה את המועד להגשת ערעור על פסק-דין חלקי זה.

אשר על כן, הבקשה נדחית.