בש"א 1277/00 רון לוינטל נ. מדינת ישראל

1.בתאריך 31.1.2000 נעצר העורר בידי שוטר, שרשם לו דו"ח בגין נסיעה במהירות העולה על המותר. על-פי הכתוב בדו"ח, נהג העורר בדרך בין-עירונית, שהמהירות המותרת בה בנסיעה היא 90 קמ"ש, במהירות של 135 קמ"ש, לאמור 45 קמ"ש מעבר למותר.

כיוון שכך, נפסל העורר פסילה מנהלית מלהחזיק ברשיון נהיגה למשך 30 ימים. הוראת סעיף 47 לפקודת התעבורה [נוסח חדש] מסמיכה קצין משטרה לפסול נהג, שעבר עבירה מאלה המפורטות בתוספת הרביעית לפקודה, מלהחזיק רשיון נהיגה. העבירה המיוחסת לעורר, עבירה של נהיגה במהירות העולה ביותר מ- 40 קמ"ש מעל המהירות המירבית המותרת, כלולה בתוספת הרביעית.

2.העורר השיג על הפסילה בבית משפט השלום, אך השגתו לא התקבלה, וערר שהגיש לבית המשפט המחוזי נדחה. על החלטה זו של בית המשפט המחוזי הוא עורר היום.

העורר מסביר כי הוא מתכוון לכפור בעבירה המיוחסת לו, כיוון שלא נסע במהירות הנטענת בכתב האישום. זאת ועוד זאת, אפילו נסע במהירות האמורה, כך הוא מציין, הרי מכוח ההנחיות הפנימיות של השוטרים, אין נוהגים להגיש כתב אישום, שאינו מאפשר ברירת קנס בגין נהיגה במהירות שאינה עולה על 134 קמ"ש. העובדה שנסע במהירות של 135 קמ"ש, כך הוא טוען, אינה הופכת את נהיגתו לנהיגה מסוכנת עד כדי הצורך לפסול את רשיונו בטרם משפט. הוא גם מדגיש כי ממילא עומדת תקופת הפסילה להסתיים בקרוב, ואין הצדקה להותירה בעינה עד תומה.

3.נציגת התביעה מתנגדת לביטול הפסילה. היא מדגישה כי מהירות הנהיגה המיוחסת לעורר כשלעצמה מקימה סמכות לקצין משטרה לפסול את העורר בפסילה מנהלית. היא סבורה כי בדין קבע בית המשפט המחוזי כי אין להתערב בשלב זה בהחלטות הפסילה, וזאת גם מחמת ההרשעות הקודמות של העורר, ובהן עבירה של נהיגה במהירות אסורה, שתי עבירות של אי ציות לתמרור ושלוש עבירות נוספות בתחום התעבורה.

לעורר טענות גם כנגד ההרשעות הקודמות, והוא מתכוון לבררן בהליך המתאים אלא שבשלב זה הן עומדות לחובתו.

שקלתי את טענות הצדדים ולא מצאתי בנסיבות המקרה עילה שתצדיק התערבות בהחלטת בית המשפט המחוזי (ראו בעניין זה את החלטתו של כב' השופט י' קדמי בבש"פ 5928/96, דינים-עליון, כרך מ"ד, 162).

אשר על כן הערר נדחה.