בש"א 1321/05 איתן גורפינקל נ. הנאמן הציבורי ו/או האפוטרופוס הכללי

המשיב הגיש ערעור לבית משפט זה, והמערערים ביקשו לדחותו על הסף מחמת איחור בהגשתו. כבוד הרשם יגאל מרזל דחה את הבקשה. נקבע, כי מבחינה פורמאלית פסק-הדין נשוא הערעור הומצא למשיב רק ביום 14.9.2004 (ובהתחשב בתאריך זה הוגש הערעור במועד), וכי גם אם מחילים את "מבחן הידיעה" – הרי שהידיעה צריכה להתייחס להנמקה במלואה, ולא לתוצאה בלבד. במקרה זה נטען בתצהיר בא-כוח המשיב – והטענה לא הופרכה – כי אחד הדפים של פסק-הדין, ששוגר לו בפקסימיליה על-ידי המערערים, אבד במשרדו ונמצא רק מאוחר יותר, וכבוד הרשם קבע כי "שעה שהמבקשים טוענים למבחן הידיעה, יש חשיבות למועד ידיעה זה בפועל וממילא מתערערת טענת האיחור מניה וביה". כבוד הרשם הוסיף והדגיש, כי מכל מקום, מדובר באיחור של ימים ספורים (יום אחד או חמישה ימים), וקיים טעם מיוחד המצדיק אותו, לאמור: העובדה שהמשיב לא ראה את פסק-הדין המלא.

המערערים מלינים על החלטה זו של כבוד הרשם. לטענתם, יש להעדיף את כלל הידיעה על-פני כלל ההמצאה, ובנסיבות המקרה, כאשר "המשיב החזיק בפסק הדין, ידע באופן מלא וברור את תוצאות פסק הדין והנמקתו המלאה" – יש לקבוע כי הערעור הוגש באיחור. המערערים גורסים כי אין נפקות לטענת המשיב, לפיה אחד הדפים של פסק-הדין נעלם על "שולחנו הלא מסודר של ב"כ המשיב". המערערים סבורים כי אין מקום להחיל, לעניין מועד הידיעה, כלל של "קריאה בפועל" של פסק-הדין. הם מדגישים, כי דין איחור של יום אחד כדין איחור של ימים רבים.

החלטתי לדחות את הערעור, ולעניין זה די לי בהנמקתו החלופית של כבוד הרשם, לאמור: כי אף אם הוגש הערעור באיחור, הרי זה איחור קל, ובנסיבות המקרה, קיים טעם מיוחד להאריך את המועד ואין מקום לסלק את הערעור על הסף. עניין זה מסור, ברגיל, לשיקול דעתו של כבוד הרשם, ובמקרה זה אין עילה להתערבות בשיקול דעת זה.

הערעור נדחה. עם זאת, בנסיבות המקרה החלטתי שלא לעשות צו להוצאות.