בש"א 1335/10 פלוני נ. פלוני

1.

לפניי בקשה לקביעת מקום השיפוט בו תתברר תביעה לביטול הסכם גירושין, בהתאם להוראות סימן 55 לדבר המלך במועצה על ארץ ישראל, 1922 - 1947 (להלן: דבר המלך במועצה ).

תמצית הרקע העובדתי

2.

המבקש, בן העדה הנוצרית, נשא את המשיבה לאישה בשנת 2001. בעת נישואיהם השתייכה אף המשיבה לעדה הנוצרית. מנישואין אלו נולדו למבקש ולמשיבה שתי בנות, ילידות שנת 2002 ו-2003. בשנת 2007 הגיש המבקש לבית הדין הכנסייתי תביעות גירושין ומשמורת נגד המשיבה. ביום 2.7.2007 התקבלה - במעמד צד אחד ומבלי שנשמעה המשיבה - החלטה המורה על העברת הקטינות למשמורתו. ביום 14.8.2007 חתמו הצדדים על הסכם גירושין, שאושר וקיבל תוקף של פסק דין על-ידי בית הדין הכנסייתי. בהתאם להסכם שגובש, עברו הקטינות למשמורת המבקש.

בסעיף 2 להסכם נקבע כי:

"שני הצדדים מסכימים כי לבית המשפט הכנסייתי לפטריארכיה היוונית אורתודוקסית בירושלים בלבד הסמכות המוחלטת לעיין ולהכריע בתביעת הגירושין והמשמורת שהוגשה בפניה ולהחליט בכל סכסוך שעלול להתרחש בין הצדדים בעתיד כתוצאה מהסכם זה".

בסעיף 13 להסכם נקבע כי:

"פסק הדין שיינתן ע"י בית המשפט הכנסייתי מוחלט ואין חזרה ממנו כך שאין לצדדים הזכות לערער על פסק הדין באף דרך מדרכי הערעור החוקיים".

בסעיף 15 להסכם נקבע כי:

"חתימת הצדדים על הסכם זה ייחשב [כך במקור - ד.ב.] כהצהרה מהם כפי שהובא בהסכם וחתימת מיופי הכוח עורכי הדין והעדים יהווה תעודה למחויבות הצדדים בתוכן המדויק של הסכם זה, ועל כן הסכם זה יהיה אכיף ולא תהיה אפשרות ערעור בשום דרך מדרכי הערעור החוקיים ואין חזרה ממה שהובא בה, כך שאין זכות לשני הצדדים או מי שמייצג אותם החזרה ממנה או מכל סעיף בה והצד המפר יהיה מחוייב בכל עיכוב או נזק שנגרם בעקבות הפרה זו".

3.

ביום 21.8.2007 נישאה המשיבה מחדש והמירה את דתה לאיסלאם. כשנה לאחר מכן, ביום 10.9.2008 הגישה המשיבה לבית המשפט לענייני משפחה בירושלים תביעה נגד המבקש, במסגרתה ביקשה את ביטול הסכם הגירושין והעברת הקטינות למשמורתה (תמ"ש 21733/03 (משפחה - ירושלים)). כפי העולה מכתב התביעה, נטען על-ידי המשיבה כי המבקש לא מילא אחר תנאי ההסכם בכל הנוגע להסדרי המשמורת שגובשו ומנע ממנה לראות את בנותיה. כן נטען כי עקרון טובת הילד מחייב את העברתן לחזקתה.

4.

ביום 26.10.2008 הגיש המבקש לבית המשפט לענייני משפחה בקשה למחיקת תביעתה של המשיבה על הסף, שכן לטענתו בית המשפט לענייני משפחה נעדר סמכות לדון בתביעה, וזו נתונה לבית הדין הכנסייתי בלבד. ביום 9.12.2009 התקבלה החלטת בית המשפט לענייני משפחה בירושלים (השופטת נ' מימון ), במסגרתה דחה בית המשפט את טענות המבקש, תוך שהוא קובע כי הוא בעל הסמכות העניינית לדון בתביעת המשיבה. בתמצית יצוין, כי קביעתו של בית המשפט לענייני משפחה נשענה על כך כי המשיבה המירה דתה לאחר גירושיה, ולפיכך במועד הגשת תביעתה השתייכו הצדדים לעדות שונות כך שלא חל על עניינם של הצדדים סימן 54 לדבר המלך במועצה אלא סימן 47, לפיו הסמכות השיורית מוקנית לבית המשפט לענייני משפחה כל עוד לא החליט אחרת בית המשפט העליון על-פי סימן 55.

5.

המבקש הגיש לבית המשפט המחוזי בירושלים בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט לענייני משפחה (בר"ע 1144/09). בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט מ' סובל ) דחה את בקשת רשות הערעור.

בהחלטתו, הדגיש השופט סובל , בהתבסס על פסיקתו של בית משפט זה בבג"ץ 78/03 כץ נ' בית הדין הרבני הגדול , פ"ד נז(2) 875, 880 (2003) (להלן: עניין כץ ), כי הסכמת המבקשת והמשיבה להענקת סמכות מוחלטת לבית הדין הכנסייתי אינה מחייבת את הקטינות בכל הנוגע לדיון בשאלת משמורתן, וכי לאחר הגירושין אף אין בכוחה של ההסכמה שניתנה להקנות לבית הדין הכנסייתי סמכות נמשכת לדון בנושא. כן קבע בית המשפט כי סעיף 4(2) לפקודת העדה הדתית (המרה) אינו חל בנסיבות העניין, שכן עניינה של התביעה שהוגשה במשמורת הקטינות ולא בעניינים המנויים בסעיף (נישואין, גירושין ומזונות).

6.

בעקבות החלטה זו, הוגשה הבקשה שלפניי, במסגרתה מתבקש כי אפעיל סמכותי בהתאם לסימן 55 לדבר המלך במועצה, ואורה כי הדיון בתביעתה של המשיבה יתברר בפני בית הדין הכנסייתי.

דיון והכרעה

7.

בחנתי את מכלול הנתונים הצריכים לעניין כפי שעלו מן החומר הרב שצורף על-ידי המבקש, ולאחר כל זאת באתי לכלל מסקנה כי אין להתערב בהחלטה שתביעת המשיבה בעניין משמורת בנותיה הקטינות תמשיך להתברר בפני בית המשפט לענייני משפחה בירושלים, כשם שנקבע בהחלטות בתי המשפט דלמטה. ואפרט.

8.

כאמור לעיל, תביעתה של המשיבה מבקשת להביא להסדרת שאלת משמורת בנותיהן הקטינות של בני הזוג - המבקש והמשיבה. לשיטת המבקש, בית הדין הכנסייתי הוא בעל הסמכות הייחודית לדון בתביעה זו, ומכאן שדינה להתברר בפניו. סמכות בתי הדין של העדות הנוצריות קבועה בסימן 54 לדבר המלך במועצה הקובע כדלקמן:

"לבתי הדין של העדות הנוצריות השונות יהא:

(I)

שיפוט ייחודי בעניני נישואין וגירושין, מזונות של חברים לעדתם שאינם נכריים כמוגדר בסעיף 59.

(II)

שיפוט בכל ענינים אחרים של מעמד אישי של אותם אנשים, כשכל הצדדים למשפט מסכימים לשיפוטם".

עניני מעמד אישי לצורך דבר המלך מוגדרים בסימן 51 כ"נישואין או גיטין, מזונות, כלכלה, אפוטרופסות, כשרות יוחסין של קטינים, איסור השימוש ברכוש של אנשים הפסולים לפי החוק והנהלת נכסי אנשים נעדרים".

9.

לפיכך, במצב הדברים הרלוונטי למועד הגשת תביעתה של המשיבה, ומשהמשיבה לא הייתה עוד חלק מן העדה הנוצרית, לא נתונה עוד בידי בית הדין הכנסייתי סמכות לדון בתביעתה. כן ברור כי במועד הגשת התביעה אין עוד הסכמה מצד המשיבה לבירור עניין המשמורת בפני בית הדין הכנסייתי.

10.

נראה כי אף המבקש מודע לכך כי כיום אין עוד לבית הדין הכנסייתי סמכות מקורית לדון בתביעת המשמורת, ולפיכך מבקש הוא הלכה למעשה לבסס את סמכותו של בית הדין הכנסייתי על עקרון הסמכות הנמשכת, כפי שעוגן על-ידי הצדדים בסעיף 2 להסכם הגירושין ביניהם.

ברם, בהקשר זה כבר נקבע בעבר כי:

"הלכה פסוקה היא כי כי ככלל, קטינים אינם כבולים לתוכן הסכמים שנערכו בעניינם במסגרת הליך גירושין בין ההורים, ואין הם קשורים לערכאה השיפוטית שנבחרה על-ידי הוריהם. הטעם לכך נעוץ בחשש כי במסגרת מאבק הגירושין עיקר מעייניהם של ההורים נתון לסידור ענייניהם האישיים, והם עלולים - ולו מבלי דעת או בהיסח הדעת - שלא להקפיד במידה מספקת על הבטחת האינטרסים של ילדיהם ועל טובתם. מטעם זה נפסק כי הסכם גירושין בין הורים שאושר וקיבל תוקף של פסק-דין, יחייב את הקטינים רק כאשר ברמה הדיונית עניינם של הקטינים נבחן לגופו כעניין עצמאי ונפרד מיתר סוגיות הגירושין, וברמה המהותית שוכנעה הערכאה המוסמכת כי ההסכם בין ההורים משרת את טובת הקטין.

...בהיעדר דיון מהותי בטובת הקטינים בנפרד מעניינם של ההורים בהליך הגירושין אין לראות בקטינים כצד להסכם שבין ההורים הן מבחינת תוכנו הן מבחינת הערכאה השיפוטית שנבחרה במסגרתו".

בג"ץ 2898/03 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד נח(2) 550, 563 (2004) ; ראו גם עניין כץ בעמ' 880.

דברים אילו יפים - בשינויים המחויבים - אף לנסיבות העניין שלפנינו.

כפי שציין ובצדק בית המשפט המחוזי, בעת שהוחלט על-ידי בית הדין הכנסייתי ליתן תוקף של פסק דין להסכם הגירושין (ראו החלטה מיום 17.8.2007), לא ערך בית הדין דיון מהותי ועצמאי בעניין טובת הקטינות, ולא הונחו בפניו חוות דעת מקצועיות הבוחנות את עניינן במנותק מעניין גירושי הוריהן. אף בהחלטת בית הדין מיום 2.7.2007 למסירת הקטינות למשמורת המבקש לא ניתן לראות כקביעה מהותית בעניינן, שכן זו אינה מנומקת ואף ניתנה במעמד צד אחד מבלי שנשמעה המשיבה. לפיכך, מתבקשת המסקנה כי אף בענייננו אין ניתן לראות את הקטינות כצד להסכם שגיבשו הוריהן, ולא ניתן לכובלן להסכמות שהתגבשו במסגרתו. ממילא אף לא ניתן לומר כי כפופות הן להוראות סעיף 4(1) לפקודת העדה הדתית (המרה).

11.

במצב דברים זה, וכאמור בעניין כץ , אין כל מניעה כי סוגיית המשמורת תתברר בפני בית המשפט לענייני משפחה, לו נתונה סמכות מקבילה - למצער - לדון בסוגיית המשמורת, כעולה מסימן 47 לדבר המלך במועצה הקובע כי "בכפוף להוראות חלק זה של דבר מלך זה יהא לבתי המשפט האזרחיים גם שיפוט בענייני המעמד האישי, כמוגדר בסעיף 51, של אנשים בישראל".

12.

זאת ועוד - אף בטענות המבקש לפיהן ניהול התביעה בפני בית המשפט לענייני משפחה מנוגד להוראות סעיף 4(2) לפקודת העדה הדתית (המרה) אין ממש, שכן הוראות הסעיף קובעות כי: "...למרות כל המרת עדה, יוסיף השיפוט בענייני נישואין, גירושין ומזונות להיות בידי אותו בית משפט ששפט בעניינים אלה לפני ההמרה, אלא אם כן נעשו גם הבעל וגם אשתו חברים לעדה דתית אחרת", ואילו בנסיבות העניין עסקינן בסוגיית משמורת שאינה נופלת לגדר העניינים הקבועים בסעיף, ובכל מקרה עת הוגשה התביעה היו כבר הצדדים גרושים (והשוו: בג"ץ 304/86 יעל ברק נ' בית הדין השרעי , פ"ד מא(2) 745).

13.

אשר על כן, נוכח כל האמור לעיל ובהתחשב בעובדה כי כיום המבקש והמשיבה אינם בני אותה עדה דתית, אני מורה - מכח הסמכות הנתונה על-פי סימן 55 לדבר המלך במועצה - כי סוגיית משמורתן של הקטינות תמשיך ותתברר בפני בית המשפט לענייני משפחה. למען הסר ספק יובהר, וכשם שציין אף בית המשפט המחוזי, כי קביעתי זו מתייחסת אך לקביעת הערכאה שתדון בעניין, ואין בה כדי להביע כל עמדה בשאלת משמורתן של הקטינות לגופה או בהיבטים נוספים הנוגעים לקיום ההתחייבויות שנטלו על עצמם הצדדים במסגרת הסכם הגירושין; מכלול נושאים אלו יתבררו על-ידי בית המשפט לענייני משפחה.