בש"א 1337/06 מדינת ישראל-משרד החינוך נ. חיים אורבוך

1.לפני בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור. עניינו של ההליך בהשגה על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב מיום 19.2.2004 מפי כב' סגן הנשיא ג' קלינג (להלן: "פסק הדין החלקי"). בית המשפט קמא הצהיר בהחלטתה שכותרתה "פסק דין חלקי" כי המבקשת והמשיבה 2 הפרו את זכויות היוצרים של המשיב על דרך של העתקה מספריו. עוד נקבע, כי שאלת התרופות בגין ההפרה תדון לאחר שהצדדים יביאו בפני בית המשפט את טיעוניהם במלואם. בחודש מאי 2004 הגישו המבקשת והמשיבה 2 לבית משפט זה ערעורים נפרדים על פסק הדין החלקי, אשר נשמעו במאוחד (ע"א 4572/04, ע"א 4540/04, להלן: הערעורים). במהלך הדיונים נתבקשה המבקשת להתייחס לשאלת קיומה של זכות ערעור על פסק הדין החלקי (החלטה מיום 25.1.06). המבקשת טענה, כי על-פי הלכת ע"א 609/78 קן תור נ' גלבוע , פ"ד לד(1) 239 (להלן: "הלכת קן תור"), במקום שכתב התביעה כלל גם סעד הצהרתי בין יתר הסעדים, עומדת לנתבע זכות ערעור אם ניתן פסק דין חלקי המעניק את אותו סעד הצהרתי. יחד עם זאת, ובמקביל, הגישה המבקשת "למען הזהירות", בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור (מיום 12.2.06) והמשיב התנגד לה. ההכרעה בבקשה זו להארכת מועד - היא ההליך שבכותרת - נותרה תלויה ועומדת עד להכרעה בערעורים.

2.ביום 14.9.2006 ניתן פסק הדין בערעורים מפי כב' הנשיא א' ברק, השופטת א' פרוקצ'יה והשופטת מ' נאור (להלן: פסק הדין). נקבע, כי פסק הדין החלקי קבע חבות בגין הפרת זכויות יוצרים בטרם נדונה שאלת גובה הנזק ושאלת צווי המניעה. לפיכך אין מדובר בהחלטה ברורה ומפורשת המכריעה במחלוקת מוגדרת, שלמה ובעלת קיום עצמאי משלה, אלא למעשה ב"החלטה אחרת". על החלטה אחרת ניתן להגיש בקשת רשות ערעור או ערעור במסגרת הערעור על פסק הדין הסופי, ולפיכך הערעורים הוגשו שלא כדין ודינם להימחק. בהמשך לכך (בהחלטתי מיום 18.9.06), ביקשתי כי הצדדים יגישו עמדתם המעודכנת בעניין הארכת המועד המבוקשת, בשים לב לפסק הדין.

3.המבקשת טוענת כי בנסיבות העניין ומאחר והוגשו ערעורים במועד בעניין הנדון, נוצר טעם מיוחד המצדיק את הארכת המועד המבוקשת. לטענת המבקשת, הטעות בסיווג ההליך קמא כפסק דין חלקי ולא כהחלטה אחרת הייתה טעות סבירה. זאת, שכן ההליך הוכתר בידי בית המשפט קמא כפסק דין חלקי, וכן לאור העובדה שפסק הדין בערעורים דן ארוכות באבחון הסעד ההצהרתי שניתן במקרה דנן מזה שניתן במסגרת הלכת קן תור . המשיב אף לא העלה טענה כלשהיא כנגד זכות הערעור, ולפיכך אין להטיל את מחיר אי-בהירות פסק הדין החלקי על המבקשת. המבקשת מוסיפה כי מאחר והליך הערעור למעשה כבר נוהל, ניתן להכריע בבקשת רשות הערעור על יסוד טענות הצדדים שכבר נפרשו בפני בית משפט זה. המבקשת טוענת בנוסף, כי דיון בבקשת רשות הערעור בשלב זה עשוי לייתר את הדיון בנושא התרופות. לפיכך יעיל יותר יהיה לדון בבקשת רשות הערעור בשלב זה לעומת הצורך לדון בעניין מתחילתו במסגרת ערעור על פסק הדין הסופי כולו. כמו כן טוענת המבקשת כי אין חשיבות לכך שהערעורים נמחקו, מאחר והבקשה להארכת המועד הוגשה שעה שהערעורים היו תלויים ועומדים. לבסוף טוענת המבקשת כי לאור הטעויות המשפטיות שנפלו בפסק הדין החלקי, סיכויי ההליך טובים.

4.המשיבה 2 מסכימה לבקשה. לטענתה, החלטת בית המשפט קמא הוכתרה ונתפסה על-ידי הצדדים כולם כפסק דין חלקי, ודי באי בהירותה כדי להוות טעם מיוחד המצדיק את הארכת המועד המבוקשת. פסק הדין עסק רובו ככולו בעניין סיווג ההליך, היינו, בפגם פרוצדוראלי בלבד. בהתחשב בכך שלמשיב לא קמה ציפייה כלשהיא, שכן אף הוא סבר שבידיו פסק דין חלקי הניתן לערעור בזכות, הרי שתיקון הפגם הפרוצדוראלי באמצעות הארכת המועד כמבוקש אין בה כדי לגרום נזק או להכביד על המשיב. בפסק הדין בערעורים קבע בית משפט זה כי פסק הדין החלקי ניתן לפירושים שונים, ולפיכך דיון בעניינים אלו לגופם יסיר מכשולים מהמשך ההתדיינות בין הצדדים.

5.המשיב מתנגד להארכת המועד המבוקשת. לטענתו, המבקשת טעתה בפירוש הלכת קן-תור טעות שבדין. טעות זו אינה מצדיקה הארכת מועד כמבוקש שכן אינה סבירה בנסיבות העניין. המשיב טוען כי היה על המבקשת לדעת כי יתכן ולא נתונה לה הזכות לערער, לאור הפרשנויות השונות שניתן לתת לפסק הדין החלקי ולאור כותרתו הייחודית. נטל הגשת ההליך הנכון מוטל על כתפי המבקשת, ולכן המבקשת אינה יכולה להתבסס על שתיקת המשיב בעניין זה כטעם מיוחד המצדיק את הארכת המועד. המשיב טוען, כי יש לדחות את הבקשה ולהשיב את התיק לבית המשפט המחוזי, שכן, בשים לב לגילו המופלג, עומדת לו זכותו להליך מהיר עד כמה שניתן, בעוד שהמבקשת תוכל לערער על פסק הדין החלקי במסגרת ערעור על פסק הדין הסופי לכשיינתן. לטענת המשיב, אין לראות בהגשת הערעורים טעם מיוחד המצדיק את הארכת המועד המבוקשת, שכן לאור מחיקת הערעורים העניין הנדון אינו תלוי ועומד עוד לפני בית משפט זה. לבסוף טוען המשיב כי סיכויי ההליך נמוכים, שכן הערעורים נמחקו, בין היתר, בשל העובדה שבית המשפט קמא לא סיים את מלאכתו. לאור כל זאת טוען המשיב כי יש לדחות את הבקשה להארכת המועד דנן.

6.לאחר בחינת הבקשה וטענות הצדדים נחה דעתי כי דין הבקשה להתקבל. אכן, "הטעם המיוחד" הנטען בהקשר זה הינו הטעות באשר לסיווג הליך כערעור בזכות, לאור הלכת קן תור והכתרת החלטת בית המשפט קמא כפסק דין חלקי. בנסיבות מסוימות מכירה הפסיקה בטעות שבדין כ"טעם מיוחד" המצדיק הארכת מועד, בייחוד מקום בו הצד שכנגד לא הסתמך על עמדה זו. (השוו רע"א 9073/01 יהודית פרנקו-סידי נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים

תק-על 2002 (1), 746). כך ככלל, וכך בפרט בעניין שלפני בו נדרש בית המשפט זה במסגרת פסק דין מפורט רק לשאלה אם אכן יש לראות בפסק הדין החלקי משום "החלטה אחרת" או "פסק דין". זאת ועוד: בעניינינו, אין חולק כי המשיב ידע על כוונת המבקשת להשיג על פסק הדין החלקי, שהרי המבקשת והמשיבה 2 הגישו את ערעוריהן, ובמועד הקבוע לכך בדין. מכאן שהמשיב לא הראה כי הסתמך על המועד או האיחור וכי נגרם לו נזק בשל האיחור. לפיכך שוכנעתי כי בנסיבות העניין יש בטעותה של המבקשת כדי להוות טעם מיוחד המצדיק את הארכת המועד המבוקשת. במצב דברים זה, ובשים לב לסיכויי ההליך הנראים מספקים בנסיבות העניין, דין הבקשה להתקבל.

7.בקשת רשות ערעור תוכל אפוא להיות מוגשת תוך 15 יום מעת המצאת החלטה זו. אין צו להוצאות בהליך זה.