בש"א 1390/05 פאטמה דריני נ. מדינת ישראל-משרד האוצר

בפני בקשה להארכת מועד להגשת עתירה לדיון נוסף.

1.המבקשים הם יורשיו של אדם שהוכרז נפקד, וכך הועבר ממנו למדינה שטח של 143 דונם. בית המשפט העליון (כב' הנשיא ברק והשופטים גרוניס ונאור) קבע, בלא להכריע בשאלת נפקדותו של המנוח, כי העברת הנכס מן האפוטרופוס לרשות הפיתוח נעשתה בתום לב, כך שחל על ההעברה סעיף 17(א) לחוק המקרקעין.

2.פסק הדין בגינו מבקשים המבקשים להגיש עתירה לדיון נוסף ניתן ביום 20.12.04. בא כוח המבקשים הוזמן כדין להשמעת פסק הדין, והמשיבים טוענים כי אף יידעו אותו באותו יום, על ידי בא-כוחם, על פסק הדין. הבקשה שבפני הוגשה ביום 9.2.05. המבקשים מנמקים את איחורם בכך שהם מתייעצים בינם ובין עצמם וכן עם משרדי עורכי דין. המדובר בקבוצת מערערים גדולה, בת 13 אנשים, ולכן ההתייעצות לוקחת זמן רב. קרקע המריבה היא קניין בעל חשיבות למבקשים, ולכן הם נדרשים לזמן על מנת ללמוד את פסק הדין ולקבל ייעוץ מיועצים משפטיים שונים אודותיו. כן טוענים הם כי הארכת המועד אין בה כדי לפגוע במשיבים, אשר ממילא מחזיקים בקרקע כבר 50 שנה. עמדת המשיבים היא כי מניין הימים להגשת בקשה לדיון נוסף מתחיל כבר ביום מתן פסק הדין, ולכן המדובר באיחור של 36 יום. כן טוענים המשיבים כי ההליך של דיון נוסף נועד לשרת את הצורך בפיתוח המשפט ובהעמדת הלכה נכונה על מכונה, יותר מאשר למיצוי דין של הצדדים, ולכן אינו הכלי המתאים לענייננו, מקום בו לא נקבעה הלכה חדשה. בנוסף טוענים הם כי התקופה הקצרה שנקבעה להגשת הבקשה נועדה לאזן בין המטרה הציבורית של ההליך לבין עניינו של בעל הדין בסיום ההתדיינות, וכי אין בתקופה קצרה זו כדי לפגוע בזכות הגישה לערכאות של המבקשים.

3.לאחר עיון בחומר שבפני ובטענות הצדדים, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות. על בקשה להארכת מועד להיבחן לאור טעמים לאיחור המתגלים בה, ולאור סיכויי ההליך. בענייננו, אי הארכת המועד מהווה שלילת האפשרות לדיון נוסף, ולכן אופרטיבית, מדובר בהפסד הנכס. אולם, יש לזכור כי המדובר באיחור משמעותי של 36 יום ממועד ההגשה האחרון של בקשה לדיון נוסף. לו רצו המערערים ללמוד את החומר, מן הראוי היה שיגישו כבר במהלך תקופת 15 הימים הקבועה בחוק את הבקשה להארכת מועדים. בהתחשב בסיכוייו הקלושים של הליך מעין זה, ובאי קיומה של הלכה המצדיקה על פניו קיומו של דיון נוסף, יש לדעתי לדחות הבקשה שבפני. מעבר לנדרש אציין, כפי שהעיר השופט גרוניס בשולי פסק דינו, כי דרכם של המערערים לפיצוי לא נחסמה על ידי פסק הדין.