בש"א 1437/11 חוסין גדיר ואח' נ. מדינת ישראל

1.

זו היא בקשה להארכת מועד להגשתה של בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בנצרת אשר ניתן ביום 12.12.2010. בפסק-הדין האמור, דן בית-המשפט המחוזי בערעורים הדדיים של הצדדים על פסק-דינו של בית-משפט השלום לעניין פיצויים שהמשיבים חויבו לשלם למבקשים, כתנאי לסילוק ידם ממקרקעין באדמות ציפורי. במסגרת הדיון, הסכימו הצדדים כי שני הערעורים יוכרעו בדרך של פשרה לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט ). בפסק-הדין חייב בית-המשפט המחוזי את המשיבים בתשלום פיצויים למבקשים בסכום נמוך מזה שפסק בית-משפט השלום.

2.

לטענת המבקשים, פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי הומצא לידיהם ביום 5.1.2011. בהתחשב בכך, המועד האחרון להגשתה של בקשת רשות ערעור היה ביום 6.2.2011 . הבקשה להארכת מועד הוגשה ביום 22.2.2011 , קרי- באיחור של 16 ימים. לפי הטענה, האיחור נבע מכך שהמבקשים הגישו לבית-המשפט המחוזי בקשה לתיקון פסק-דינו לפי סעיף 81(א) לחוק בתי המשפט. בקשת התיקון נדחתה על-ידי בית-המשפט המחוזי בהחלטתו מיום 1.2.2011, אשר לפי הנטען הומצאה לידי המבקשים ביום 7.2.2011. לטענת המבקשים, בשל טעות שבדין הם סברו כי יש להמתין להחלטת בית-המשפט המחוזי בבקשת התיקון, ולפיכך השתהו בהגשת ההליך הערעורי. עוד נטען כי פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי יצר פגיעה קשה בזכויות המבקשים; וכי נוכח הגשתה של בקשה התיקון, ידעו המשיבים כי המבקשים אינם משלימים עם פסק-דינו של בית-המשפט קמא, ולפיכך הם מנועים מלטעון כי הסתמכו על סופיות הדיון.

המשיבים מתנגדים לבקשה.

3.

לאחר ששקלתי בדבר, באתי למסקנה כי דין הבקשה להארכת מועד להידחות. האיחור בהגשת ההליך הינו משמעותי. הטעם שהציגו המבקשים לאיחור הנדון, נעוץ בטענתם לפיה סברו בטעות כי יש להמתין להכרעת בית-המשפט המחוזי בבקשתם לתיקון פסק-הדין. אין ספק – ואף המבקשים אינם חולקים על כך – כי מדובר בסברה מוטעית. בקשת לתיקון פסק-דין, כשלעצמה, אינה מאריכה את המועד להגשת הליך ערעורי על פסק-הדין נשוא בקשת התיקון. זאת ועוד; בהתאם לפסיקתו של בית-משפט זה, בקשה לתיקון פסק-דין אשר נדחתה, אינה מקנה הארכת מועד סטטוטורית כאמור בסעיף 81(ג) לחוק בתי המשפט. אכן, בעל-דין המגיש בקשה לתיקון פסק-דין ואינו מגיש במועד הליך ערעורי, או למצער בקשה מתאימה להארכת מועד - נוטל על עצמו סיכון כי הוא עלול להחמיץ את המועד הקבוע בדין להגשת ההליך הערעורי באם בקשת התיקון תידחה (ראו: ע"א 332/93 אבו האני נ' מדינת ישראל , פ"ד מח(1) 286 (1993); וכן: בש"א 4683/02 הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ נ'

גול דסיל בע"מ (לא פורסם, 3.7.2002)). המבקשים נטלו על עצמם סיכון זה ואין להם להלין אלא על עצמם. בהתייחס לטענות המבקשים יוער כי עצם הגשתה של בקשה לתיקון פסק-דין אין בה - כשהיא לעצמה ובהעדר נסיבות נוספות - כדי למנוע מהצד שכנגד לפתח ציפייה לגיטימית לסופיות הדיון בחלוף המועד להגשת ההליך הערעורי. זאת מאחר והגשתה של בקשת התיקון אינה מאריכה אוטומטית את המועד להגשת ההשגה.

בהמשך לכך יצוין כי טענת המבקשים בדבר טעות בידיעת הדין נטענה באופן סתמי ובלא תצהיר. מכל מקום, אין מדובר בטעות בלתי נמנעת באורח סביר, בהתחשב בכך שהמבקשים מיוצגים; ובהתחשב בכך שההלכה הפסוקה לפיה בקשה לתיקון פסק-דין שנדחתה אינה מאריכה את המועד להגשת הליך ערעורי - הינה בגדר דין ידוע ו מוש רש. זאת ועוד; המבקשים הגישו את ההליך שלפניי בחלוף כשבועיים לאחר שהומצאה לידיהם החלטתו של בית-המשפט המחוזי לפיה נדחתה בקשת התיקון. לשיהוי זה לא ניתן הסבר. לכל אלה יש להוסיף כי סיכויי ההליך העיקרי אינם נחזים להיות טובים, בהתחשב בכך שהמדובר בערעור "בגל גול " שלישי, על פסק-דין שניתן על דרך הפשרה לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט ואשר אינו מעורר שאלה עקרונית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים.

4.

בסיום הדברים ולשם השלמת התמונה יוער כי בהחלטתו של בית-המשפט המחוזי מיום 1.2.2011, במסגרתה נדחתה בקשת המבקשים לתיקון פסק-הדין, הוסיף בית-המשפט המחוזי "למעלה מן הנדרש" – כך בלשון ההחלטה – נימוקים קצרים לסכום הפיצוי שנקבע במסגרת פסק-הדין שניתן לפי סעיף 79א. על רקע זה יוער כי אף אם בשל תוספת הנמקה זו, יש לראות בהחלטה מיום 1.2.2011 כמבהירה את פסק-הדין העיקרי מיום 12.12.2010 (טענה שלא הועלתה על-ידי מי מהצדדים), הרי אין בכך כדי לסייע למבקשים, שכן בעצם מתן החלטה מבהירה אין כדי להאריך את המועד להגשת הליך ערעורי על פסק-הדין המקורי (ראו והשוו: ע"א 3822/10 מיטרני נ' מחלוף (לא פורסם, 10.8.2010)).

5.

בהתחשב במשך האיחור הבלתי זניח בהגשת הליך; בהתחשב בכך שלא הוצג לאיחור טעם משכנע העולה כדי "טעם מיוחד"; ובשים לב לסיכוייו הלכאוריים הלא גבוהים של ההליך העיקרי; ראיתי להעדיף בנסיבות המקרה שלפניי את אינטרס סופיות הדיון והצבת גבול להתמשכות ההליכים וכן את הצורך בחיזוק היציבות, היעילות והוודאות, על-פני גישתם של המבקשים לבית-משפט זה. אשר על כן, ונוכח הטעמים האמורים, הבקשה להארכת מועד נדחית. בנסיבות העניין, לא ראיתי לעשות צו להוצאות.