בש"א 149/13 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ. קלרה קמנקר

1.

לפניי בקשה לפי תקנה 7 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, לאיחוד הדיון בשני הליכים שהוגשו לבתי משפט שלום שונים.

2.

בחודש יולי 2011 הגישה המשיבה 1 תובענה נזיקית לבית משפט השלום בתל-אביב-יפו. בכתב התביעה טענה המשיבה 1, כי בעת שחצתה כביש בעיר רחובות, ביחד עם חברתה (היא המשיבה 2), פגע בהן המשיב 4 (להלן – הנהג ), באמצעות רכבו. הנתבעים בכתב התביעה היו הנהג והחברה המבטחת של הרכב (המשיבה 3; להלן – חברת הביטוח ). לימים תוקן כתב התביעה לצורך צירוף המבקשת (להלן – קרנית ) כנתבעת. זאת, בהתחשב בטענת הנהג, כי הוא לא פגע במשיבות 1 ו-2 אלא אך עצר את רכבו לסייע להן. כאמור, המבקשת 2 הינה הולכת רגל נוספת שנפגעה באירוע. אף המשיבה 2 הגישה כתב תביעה נגד הנהג וחברת הביטוח. כתב התביעה מטעמה הוגש בחודש ינואר 2012, לבית משפט השלום בפתח תקווה. כתב התביעה תוקן גם בהליך זה, על מנת לצרף את קרנית כנתבעת.

3.

בבקשה שלפניי טוענת קרנית, כי יש לאחד את הדיון בשני ההליכים. לטענת קרנית, איחוד הדיון הוא חיוני על מנת למנוע הכרעות סותרות. זאת, לעניין זהותו של הנהג הפוגע. בהקשר זה טוענת קרנית, כי הכרעה בסוגיה עובדתית זו, המשותפת לשני ההליכים, הינה בעלת נפקות של ממש לגבי ההכרעה בהם. נטען, בהקשר זה, כי אם יתברר שהמשיב 4 פגע במשיבות 1 ו-2, אזי החבות, ככל שתוכח, תיפול על הנהג ועל חברת הביטוח, ולא על קרנית. כל בעלי הדין מסכימים לבקשה, להוציא את המשיבה 1. לטענתה, איחוד הדיון יגרום לעיכוב בבירור התובענה שהוגשה על ידה לבית משפט השלום בתל-אביב-יפו. בתשובתה הדגישה המשיבה 1, בין היתר, כי סוגיית האחריות או אשמת הנהג ממילא מתבררת בהליך פלילי שהוגש נגד הנהג בבית המשפט לתעבורה בפתח תקווה, בעקבות אותו אירוע העומד בבסיס ההליכים האזרחיים מושא הבקשה. בנסיבות אלה, כך ציינה המשיבה 1, אין חשש ששני בתי המשפט הדנים בהליכים האזרחיים ייקבעו ממצאים שונים בנוגע לזהות הנהג הפוגע, שכן יש להניח שהם יתחשבו בממצאים שייקבעו בהליך הפלילי נגד הנהג.

4.

נוכח עמדת המשיבה 1, קבעתי בהחלטות שונות, שניתנו מאז הגשתה של הבקשה, כי הטיפול בבקשה יעוכב עד למתן הכרעת הדין בהליך הפלילי נגד הנהג. ביום 6.1.2014 החליט בית המשפט לתעבורה בפתח תקווה לזכות את הנהג מחמת הספק. נימוקי הכרעת הדין הוגשו לבית משפט זה על ידי המשיבים 4-3 ביום 17.2.2014. בעקבות זיכויו של הנהג מחמת הספק התבקשו בעלי הדין להודיע מהי עמדתם העדכנית לגבי סוגיית איחוד הדיון.

5.

לאחר שעיינתי בעמדותיהם של בעלי הדין הגעתי לכלל מסקנה כי יש להורות על איחוד הדיון בשני ההליכים מושא הבקשה. כפי שצוין, הנהג זוכה מחמת הספק בהליך הפלילי שהוגש נגדו. עיון בהכרעת הדין מלמד, כי הממצאים שנקבעו בו אינם מהווים, בהכרח, סוף פסוק לעניין ההכרעה בשאלת החבות בהליכים האזרחיים. זאת, עקב ההבדל בנטל הראייתי בין הליך אזרחי – מאזן ההסתברויות – לבין הנטל בפלילים – מעבר לספק סביר. ער אני לכך שאיחוד הדיון בהליכים עלול להכביד על המשיבה 1. דא עקא, השיקול שעניינו החשש מפני הכרעות סותרות גובר, בנסיבות המקרה, על שיקולי הנוחות של בעלי הדין. יובהר, כי אין לראות בדבריי משום הבעת עמדה כלשהי, ולוּ במשתמע, בעניין החבות וזהות הנהג הפוגע, או בנוגע לכל סוגיה אחרת הממתינה להכרעה בהליכים האזרחיים.

6.

סיכומו של דבר הוא שהבקשה מתקבלת. הדיון יאוחד בבית משפט השלום בתל-אביב-יפו, שם מתברר ההליך המוקדם בזמן מבחינת מועד הגשתו. הנני מורה על העברת הדיון בת"א 27640-01-12 (שלום – פתח תקווה) לבית משפט השלום בתל-אביב-יפו, ועל איחוד הדיון שם עם ת"א 46250-07-11 (שלום – תל-אביב-יפו). לא ייעשה צו להוצאות.