בש"א 1492/02 אלי ואנונו נ. קצין תגמולים משרד הבטחון אגף השיקום

המבקש הגיש בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לרשות ערעור של בית המשפט המחוזי שהודעה לו ביום 16.12.01.

פסק דין נשוא הערעור קבע בית המשפט שאין לקבל את ערעור המערער על הוועדה הרפואית, אך בד בבד קבע כי מקרהו של המערער הוא דוגמה טובה לכך שהמבחנים האוביקטיבים אשר על פי הם מחושבים אחוזי הנכות יכולים לפגוע פגיעה קשה בנכה.

בית המשפט ביקש על כן את ב"כ המשיב להביא את פסק הדין בפני המשיב.

בעקבות דברים אלה פנה המבקש אל המשיב בבקשה לשקול את עניינו לפנים משורת הדין. הוא סבר, נוכח האמור בפסק הדין כי עניינו ישקל, באופן שלא יהיה צורך בבקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון. מכתבו לא נענה כלל.

על רקע זה ביקש המבקש ארכה להגשת רשות ערעור, והמשיב התנגד.

המשיב יכול היה לדעת כי המבקש אינו משלים עם פסק הדין שניתן, וזאת על יסוד מכתבו של המבקש אל המשיב. די בכך כדי לשלול מהמשיב טענה של צפיה בדבר סופיות הדיון. יתר על כן נוכח בקשת בית המשפט, ניתן היה לצפות כי המשיב יגיב למכתב, ויודיע למבקש כי אין בדעתו לשקול את עניינו של המשיב לפנים משורת הדין ותקנתו היחידה של המבקש היא בהמשך הליכים משפטיים.

משלא הגיב המשיב כלל למכתב, לא מן הראוי הוא שיוכל עתה למנוע מהמבקש למצות את ההליכים המשפטיים.

סוף דבר, אני נעתר לבקשה.

בקשת רשות ערעור תוגש תוך 10 ימים.