בש"א 153/11 מדינת ישראל נ. חנה פז

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק-דין של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 10.10.2010. פסק-הדין הוא גלגול נוסף של ההליך, לאחר שבית משפט זה החזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי לצורך בירורים משלימים. פסק-הדין נסב על שיעור הנזק שנגרם למשיבה בשל התרשלות המבקשת באי-מתן מידע אודות הסיכונים הנשקפים למשיבה עקב הקרנות נגד מחלת הגזזת שניתנו לה לפני שנים רבות.

לאחרונה ניתנו מספר החלטות מפורטות בבקשות שהוגשו על-ידי המדינה להארכת מועד להגשת הליכי ערעור נוכח שביתת הפרקליטים (ראו בש"א 8435/10 ועדת הזכאות לפי חוק יישום תכנית ההתנתקות נ' חגור תעשיות ש.ח. 1990 בע"מ (לא פורסם, 20.1.2011); בש"א 56/11 מדינת ישראל – רשות המיסים – אגף המכס נ' הוליס תעשיות בע"מ (לא פורסם, 30.1.2011); ראו גם, במישור הפלילי, ע"פ 52987-12-10 מדינת ישראל נ' הנגבי (טרם פורסם, 13.1.2011); בש"פ 63/11 מדינת ישראל נ' מקוה ישראל – כל ישראל חברים (טרם פורסם, 13.1.2011)). איני רואה צורך לחזור על העקרונות שהותוו בהחלטות קודמות אלה, ואגש אפוא לבחינת נסיבות המקרה שלפניי.

לאחר עיון בבקשה המקורית להארכת מועד ובבקשה המשלימה מיום 31.1.2011, וכן בתגובת המשיבה,

באתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות.

פסק-הדין של בית המשפט המחוזי ניתן כאמור ביום 10.10.2010, והומצא למבקשת ביום 20.10.2010. שביתת הפרקליטים פרצה ביום 16.11.2010, כלומר, זמן לא מבוטל לאחר ההמצאה. כך נוצר מצב שבו מצד אחד ההליך לא הוגש לפני פרוץ השביתה (הגם שטיוטת הערעור הייתה אז מוכנה, לפי האמור בבקשה המשלימה להארכת מועד); ומצד שני, השביתה שנמשכה זמן רב גרמה לאיחור ניכר בהגשת ההליך (המועד האחרון להגשת ערעור לפי הדין חל ביום 5.12.2010, ואילו הבקשה להארכת מועד הוגשה כחודש אחר-כך – ביום 6.1.2011). אמנם, ביום 23.11.2010 שיגרה מתמחה בפרקליטות המדינה הודעה לבא-כוח המשיבה על הכוונה להגיש ערעור לאחר קץ השביתה. עם זאת, כבר נפסק כי הודעה כזו אינה מצדיקה מניה וביה מתן הארכת מועד:

בכל הנוגע לבחינת עוצמת הפגיעה בצפייתו של בעל-הדין שכנגד לסופיות ההליך בעניינו, מן הראוי לציין כי העובדה שמי מטעם הפרקליטים (יהא זה מתמחה, עובד/ת מינהל או גורם אחר) הודיע לצד שכנגד במהלך השביתה כי הפרקליטות מתכוונת להגיש הליך ערעורי בסמוך לאחר תום השביתה, אין משמעותה מעין תעודת-ביטוח המקנה אורכה אוטומטית להגשת הליך ערעורי. יש לזכור כי בעת מתן ההודעות האמורות, מישכה של שביתת הפרקליטים היה בלתי ידוע. ככל שהאיחור בהגשת ההליך היה גדול מלכתחילה וככל שהשביתה התמשכה, כך הפגיעה באינטרס הציפייה של הצד שכנגד לסופיות הדיון ולהשמת גבול להתמשכות ההליכים הלכה וגדלה, ואילו כוחה של ההודעה הנדונה הלך ונחלש (עניין חגור

הנ"ל).

בענייננו, לאור הזמן הרב שחלף מאז ששוגרה הודעה זו ועד לסיום השביתה ולהגשת הבקשה להארכת מועד; ולאור האיחור המשמעותי בהתחשב במועד האחרון להגשת הערעור – אין לייחס להודעה משקל מכריע.

שיקול רלבנטי נוסף הוא מהות ההליך, סיכוייו ועוצמת הפגיעה האפשרית באינטרס הציבורי אם לא תינתן הארכת המועד המבוקשת. במקרה שלפניי, המבקשת כלל לא התייחסה לשיקול זה בבקשה המקורית ובבקשה המשלימה. היעדר ההתייחסות מעורר תמיהה מסוימת נוכח חשיבותו של שיקול זה לפי ההחלטות שנזכרו לעיל, ולנוכח המדיניות שגיבשה לעצמה המדינה – כפי שציינה בהליכים קודמים – שלפיה בקשות להארכת מועד בשל השביתה תוגשנה רק בתיקים מוגדרים שבהם נמצאה הצדקה מיוחדת לכך.

לגוף העניין, לאחר עיון בפסק-הדין של בית המשפט המחוזי – ומבלי לקבוע מסמרות לעניין סיכויי הערעור – לא מצאתי כי השיקול הנוגע לאינטרס הציבורי מטה במקרה זה את הכף לטובת קבלת הבקשה. בית המשפט המחוזי – תוך הפנייה לפסיקה של בית משפט זה וכן לעדויות שבאו לפניו – ביסס את מסקנתו בדבר זכאותה של המשיבה לפיצוי מלא על כלל העברת הנטל בשל גרימת נזק ראייתי. מסקנתו של בית המשפט המחוזי נוגעת למקרה הנדון ולנסיבותיו, ועל פני הדברים לא נראה כי פסק-הדין נושא עמו משמעויות כלכליות מרחיקות לכת או השלכות רוחב יוצאות דופן.

לאור כל המקובץ, ובשים לב גם לגלגוליה של הפרשה, לא מצאתי הצדקה מספקת להארכת המועד המבוקשת, ולפיכך – הבקשה נדחית. המבקשת תישא בשכר טרחת עורך-הדין של המשיבה בסכום של 1,000 ₪.