בש"א 1818/03 חניה שלום נ. הכונס הנכסים הרשמי

זוהי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור.

ביום 1.1.03 דחה בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופט י' אלון) את בקשת המבקש להכריז עליו פושט רגל. פסק הדין הומצא לבאת כוחו של המבקש ביום 5.1.03, והיא העבירה אותו לידי המבקש יום או יומיים לאחר מכן, נוכח העובדה שסיימה לייצגו בהליך. המבקש, אשר סבר בטעות כי עומדים לרשותו 15 יום להגשת ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי, החליט לוותר על הגשת הערעור, בין היתר, הואיל והיה מורחק מביתו בשל צו הרחקה שהוצא נגדו על ידי בית המשפט לענייני משפחה. אולם ביום 17.2.03 הסתבר למבקש כי עומדים לרשותו 45 יום להגשת הערעור, ולפיכך הזדרז להכין את הערעור בעצמו והגיש אותו לבית המשפט ביום 23.2.03. אלא שבחישוב תקופת הערעור לא מנה המבקש את יום 28.1.03, הוא היום בו התקיימו הבחירות לכנסת, הואיל וסבר כי יום זה אינו נמנה במניין הימים העומדים לרשותו להגשת ערעור. מכאן הבקשה להארכת המועד.

המשיבים 2 ו-3 מתנגדים למתן הארכה. לשיטתם, העובדה שהמבקש חשב לוותר על הגשת הערעור ולאחר מכן התחרט, אינה מהווה טעם מיוחד להארכת מועד, הואיל ומדובר בטעם המבוסס על מחדלו של המבקש. גם העובדה כי מדובר באיחור של יום אחד בלבד אינה מועילה למבקש. המשיבים מוסיפים כי סיכויי ערעורו של המבקש להתקבל קלושים, הואיל וכל טענותיו מופנות כנגד קביעות עובדתיות של בית המשפט המחוזי. המשיב 1 נתן הסכמתו לארכה המבוקשת.

הכלל הוא שהמועד להגשת ערעור אזרחי קבוע בחיקוק, ועל כן חובה להצביע על טעם מיוחד על מנת להאריכו. ההנחה היא שטעות, כשלעצמה, גם אם היא טעות תמת לב, אינה בבחינת טעם אופרטיבי, כלומר טעות היכולה לאפשר הארכת מועד. עמד על כך בית המשפט בהמ' 513/77

יעקב בוסקילה, קטין נ' משרד החינוך , פ"ד לא(3) 447:

"ככלל, טעות משרדית אינה מהווה טעם מיוחד להארכת מועד להגשת ערעור. זאת, גם במקרים בהם האיחור לא נבע מרשלנות או זלזול בהוראות החיקוק, אלא מחוסר תשומת לב או שיקול דעת לא נכון של בעלי הדין או באי כוחם."

ואולם, כלל נוקשה זה עבר תהליך של שחיקה. לעיתים חסימת הערעור בשל טעות משרדית נתפסה כנוקשה יתר על המידה. התקלה. בבש"א 6708/00

אהרון נ' אהרון , נקבע שאין מקום לאמץ כלל הקובע קטיגורית כי טעות שבדין לעולם לא תהווה טעם מיוחד להארכת למועד, וכי יש לבחון את טיבה של הטעות, טעמיה, הגיונה ובעיקר את השלכתה על זכויות בעלי הדין האחרים. עם זאת, שלילת הכלל כי טעות שבדין אינה מהווה טעם מיוחד להארכת מועד, אינה מובילה בהכרח לתוצאה כי כל טעות שבדין תוכר כטעם מיוחד שכזה. על מנת שהטעות תוכר כטעות אופרטיבית עליה להיות טעות שאינה מובנת מאליה ואינה ניתנת לגילוי על ידי בדיקה שגרתית, שהגשת כל כתב טענות מחויבת בה. כך, אין מקום להיעתר לבקשה המבוססת על טעות, שאין לה הנמקה, במובן זה שסדרי עבודה שגרתיים אמורים לגלותה (ע"א 6842/00

משה ידידיה נ' סול קסט

(לא פורסם).

במקרה זה, איחורו של המבקש נבע מתוך טעות. טעות זו מקורה בכך שיום הבחירות לכנסת הוא יום שבתון, ומכאן סברתו המוטעית של המבקש כי יום זה אינו נמנה בתקופה העומדת לרשותו להגשת הערעור. אלא שטעות זו של המבקש אינה יכולה לעלות כדי טעם מיוחד להארכת המועד. המדובר בטעות הניתנת לגילוי על ידי בדיקה פשוטה שהיה על המבקש חובה לערוך במסגרת חישוב התקופה העומדת לרשותו להגשת הערעור. המבקש אף לא ציין מה המקור לסברתו המוטעית, והיה עליו לכל הפחות לנסות ולברר עניין זה, בטרם ייטול סיכון ויגיש את הערעור באיחור.

בשולי הדברים אוסיף, כי המבקש לא ציין בבקשתו מהו המועד המדויק בו הומצא לו פסק הדין. לגרסתו, באת כוחו העבירה לידיו את פסק הדין ביום 6.1.03 או ביום 7.1.03. נסיבות אלו, בהן המבקש אינו יודע בוודאות מהו המועד בו הומצא לידיו פסק הדין, מעלות תמיהה האם אכן טעות בחישוב היא שהביאה לאיחור בהגשת הערעור, או שמא נבע האיחור מאי שימת לבו של המבקש למועדים.

התוצאה שהיא שהבקשה נדחית.

בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.