בש"א 1832/04 שאול קוטלר, עו"ד - מפרק נ. אגף מס הכנסה-היחידה לפירוקים

בפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור. ההחלטה נשוא הבקשה ניתנה ביום 3.9.03, והומצאה למבקש ביום 5.9.03. לטענת המבקש, המועד האחרון להגשת ההליך הערעורי לבית משפט זה, בהנחה כי מדובר בערעור בזכות, היה ביום 28.1.04. מן הבקשה עולה, כי המבקש, אשר הינו מפרק חברה, ביקש לשכור שירותים של משרד עורך דין לצורך ייצוגו בהליך הערעורי שביקש לנקוט ביחס להחלטה האמורה. לפיכך, פנה בבקשה מתאימה לבית המשפט המחוזי, ביום 9.12.03. תגובת כונס הנכסים הרשמי לבקשה זו, אשר נדרשה נוכח הליכי הפירוק, הוגשה לבית המשפט המחוזי אך ביום 26.1.04. בית המשפט המחוזי אישר את הגשת הערעור ואת ההתקשרות הנדרשת עם עורכי דין בהחלטה שניתנה ביום 28.1.04.

הבקשה שבפניי הוגשה ביום 22.2.04. בבקשה נטען, כי כתב הערעור הוגש לבית המשפט העליון ביום 18.2.04, אך אז התברר כי יש צורך במתן ארכה. בתגובה שאיפשרתי למבקש להגיש, נטען כי הצורך בקבלת אישורו של בית המשפט המחוזי לייצוג, העיכוב שחל בתגובת הכונס הרשמי, השביתות והפגרה שחלו באותה תקופה, "הביאו למצב בו הערעור הומצא לצורך הגשה באיחור של כ – 20 יום וזאת כפי הנראה מתוך בלבול ו/או טעות בספירת ימי השביתה והפגרה ולאור מועד קבלת ההחלטה בדבר הייצוג (כידוע לבית המשפט, פרסום עניין השביתה נעשה לא בזמן אמת אלא בדיעבד)".

מתן הארכה המבוקשת טעון טעם מיוחד, שכן המדובר במועד הקבוע בחיקוק (תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). מקרה זה מעורר קושי לעניין זה. אכן, בהנחה הנוחה למבקש, לפיה עומדת לו זכות לערער על החלטת הערכאה הקודמת, נגועה הבקשה שבפניי באיחור ניכר. תחת ההנחה האמורה, ובהתחשב בתקופות העיצומים והפגרה שחלו במועדים הרלוונטיים, היה המועד האחרון להגשת ההליך הערעורי ביום 26.1.04, כחודש ימים לפני שהוגשה הבקשה שבפניי.

התנהלותו של המבקש, כפי שזו עולה מן הבקשה, אינה מצביעה על שקידה סבירה, כנדרש מבעל דין המבקש ארכה, כי אם על ההיפך מכך. בעל דין, המבקש להאריך את המועד לנקיטת הליך, חייב להגיש בקשה למתן ארכה מיד לכשמתברר לו הצורך בארכה, או תוך זמן סביר אחרי כן. במקרה שבפניי, היה צריך להיות ברור למבקש, אשר הגיש בקשה לבית המשפט של פירוק, כי זו לא תתברר בטרם יחלוף המועד להגשת הליך ערעורי לבית משפט זה. במצב זה, היה עליו לפנות לבית משפט זה. חלף זאת, המתין המבקש עד להחלטת בית המשפט של פירוק – אשר ניתנה לאחר שחלף המועד להגשת הליך בבית משפט זה – וניסה להגיש ערעור 20 ימים אחרי שניתנה ההחלטה האמורה.

להמתנה זו לא ניתן כל הסבר סביר. טענת הטעות של המבקש נטענה באופן סתום ובלתי מפורט. לא הוצבע על סיבה שגרמה לאיחור. אכן, בנסיבות העניין עולה, כי האיחור בהגשת ההליך נעוץ בהתרשלות, אשר ביטויה בהנחה כי עד להחלטת בית המשפט של פירוק בעניין הגשתו של ערעור, אין צורך בנקיטת הליכים מתאימים מול בית המשפט שלערעור ומול בעל הדין שכנגד. מובן, כי להנחה זו אין יסוד. הצורך באישור של בית המשפט של פירוק לייצוג המבוקש לחוד, והצורך לקבל ארכה מתאימה, לצורך הגשתו של הליך לבית משפט של ערעור, לחוד.

בנסיבות אלה, אין בפניי טעות של המבקש, אשר יכולה לבסס את הארכה המבוקשת. אכן, הטענה כאילו רק בדיעבד נודע למבקש או לבאי כוחו על מועדי תחילתם או סיומם של העיצומים בבתי המשפט, מוטב היה לה אלמלא נטענה, שכן הודעה על העיצומים פורסמה סמוך לתחילתם, ומשלא נקצב לה מועד, היתה בתוקף עד שנמסרה הודעה נוספת – סמוך לסיום העיצומים – בה הודיע מנהל בתי המשפט על סיומם. ההודעות האמורות פורסמו בעיתונות ובאתר האינטרנט של בתי המשפט, ולא נטענו כל עובדות המצביעות על כך שהמבקש או באי כוחו לא היו ערים להן.

שקלתי, האם חרף העדרה של שקידה סבירה בנסיבות העניין ניתן להאריך את המועד כמבוקש. בהקשר זה, יש להביא בחשבון את מידת האיחור, ואת עוצמתן של הציפיות של בעל הדין שכנגד לכך שלא יוגש הליך ערעורי, בעקבות החמצת המועד. בנסיבות העניין עולה, כי הגשת ההליך לבית המשפט המחוזי, ובו נתבקש בית המשפט לאשר ייצוג בהליך ערעורי בבית משפט זה, העמידה את המשיב 2 על כך שצפוי הליך ערעורי בנושא זה. עובדה זו נוטה לפעול בכיוון של היעתרות למבוקש. מנגד, לא נתבקשה תגובת משיב 1 לבקשה האמורה בבית המשפט המחוזי, וכמו כן, חלף פרק זמן ניכר ביותר מאז חלף המועד להגשת ערעור, ועד להגשת הבקשה שבפניי. עובדה זו מקרינה לא רק על חומרת המחדל של המבקש בנסיבות העניין, אלא גם על עוצמת הציפיות שהיו יכולות להיווצר למשיבים לכך שלא יינקט הליך ערעורי (ראו בש"א 9073/01 פרנקו סידי נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, דינים עליון סא 32).

התוצאה היא כי הבקשה נדחית. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.