בש"א 1858/97 דהאן מאיר נ. רב בריח בע"מ

פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בת.א. 1207/91 ניתן ביום 10.7.96. הבקשה להארכת מועד שבפני הוגשה ביום 20.3.97. המועד להגשת הערעור חל בתאריך 10.10.96. המדובר, איפא, באיחור של למעלה מחמישה חודשים, שעליו מבקשת לגשר בקשה זו.

הטעם היחיד המובא בבקשה הוא מחלתו של המבקש, ממנה סבל בפרק הזמן הרלבנטי באופן שמנע ממנו - לפי הטענה - להידרש לענין הגשת הערעור. המדובר בהתקפים של כאבי ראש, אשר על-פי האמור בתצהיר "מתרחשים עד מספר פעמים בשנה ומתאפיינים בכאבים חזקים, בעיניים דומעות ונזלת, כשכל התקף נמשך מספר חודשים עם התגברות חדה 7, 8 פעמים ביום. כאבים אלה גורמים לי לתופעות לוואי כמו חוסר יכולת ריכוז ותיפקוד כללי לקוי". עוד נאמר בתצהיר, כי "בחודשים יולי עד אוקטובר 1996 סבלתי מהתקף מתמשך כמתואר לעיל, התקף שנמשך עד ששכך אך לאחרונה"...

המבקש טוען, כי נבצר ממנו להגיש את הערעור במועד מחמת המחלה ממנה הוא סובל (ראה: ב"ש 825/86 וידיוקולור בע"מ נ' מדינת הילדים בע"מ - פורסם בתק (על) כרך 86 (3) עמ' 297).

החלטתי לדחות את הבקשה, ואלה נמוקי:

ראשית , גם על-פי התצהיר שהוגש בתמיכה לבקשה, בהנחה שכל הנאמר בו הוא אמת, המדובר בהתקף שהתמשך עד חודש אוקטובר 1996. בתצהיר נאמר גם, כי ההתקף "שכך לאחרונה", אך לא הובאו כל פרטים לגבי מה שארע מחודש אוקטובר 1996 ועד מועד הגשת הבקשה להארכת מועד, ב20.3.97-. זהו פרק הזמן הרלבנטי, שהרי, כמבואר, המועד האחרון להגשת הערעור היה 10.10.96. מבחינת המבקש, בבואו לשכנע את בית המשפט בדבר קיומו של טעם מיוחד, קיימת חשיבות מהותית דווקא בהוכחת מה שארע לאחר חודש אוקטובר 1996. אשר לכך, כל שנאמר הוא כי ההתקף שכך לאחרונה. זאת ותו לא.

שנית , גם המסמכים הרפואיים שהוגשו בתמיכה לבקשה מדברים לכל היותר בהתקף שארע בחודשים יולי-אוקטובר 1996 (ראה מכתבו של ד"ר נחשון מיום 7.1.97. האישור השני שנערך על-ידי ד"ר קרסו מציין טיפול שניתן למבקש בחודש אוגוסט 1996 בלבד). אין כל תעוד רפואי לגבי מה שארע לאחר חודש אוקטובר 1996. זאת ועוד, שתי התעודות הרפואיות שצורפו לבקשה נערכו בראשית חודש ינואר 1997, ככל הנראה עת גמלה ההחלטה לנסות ולבקש הארכת המועד להגשת ערעור. ואולם, זמן רב חלף מעת הוצאת התעודות האמורות ועד הגשת הבקשה ב20.3.97-. המדובר בפרק זמן של למעלה מחודשיים, אשר נטענות לגביו אותן טענות בדבר מחלת המבקש אשר מנעה הגשת הערעור, אך אין לכך כל תימוכין.

אשר לכך יש להוסיף גם, כי התצהיר שהוגש בתמיכה לבקשה נערך ביום 28.2.97. הבקשה להארכת מועד הוגשה, כאמור, ביום 20.3.97. חלף, איפא, פרק זמן נוסף של 20 יום בו הלך משך האיחור וגדל. בהקשר זה עלי לומר כי נוצר הרושם, שבמועד כלשהו בראשית חודש ינואר ש"ז החליטו המבקש ובאי-כוחו להכין את נושא הארכת המועד, אלא שלא אצה להם הדרך בענין זה. אך מובן כי התנהגות זו אינה מתיישבת עם החובה המוטלת על המבקש הארכת מועד לפנות בבקשה המתאימה מייד עם היווצר עילת האיחור.

שלישית , בחקירתו הנגדית של המבקש בעת הדיון שבפני התברר, כי בתקופה הרלבנטית, היינו, בתקופת האיחור, התנהלו בין בעלי הדין הליכים שונים בבית משפט השלום בתל-אביב במסגרת ת.א. 18182/95 (תביעה שהגישה המשיבה נגד המבקש). התברר, כי התנהל דיון בבית משפט השלום בשאלת קיומו של השתק הנובע מפסק הדין של בית-המשפט המחוזי מושא הבקשה להארכת מועד (בתאריך 6.11.96), והוגשו סיכומים בענין זה. כמו כן, הוגשה בקשה לביטול צו עיקול זמני, ובמסגרתה חתם המבקש על תצהיר ארוך ומפורט בתאריך 10.12.96. המבקש אף אישר כי הביע בחודש ינואר ש"ז את מורת רוחו מכך שהדיון בבקשה לביטול צו עיקול נדחה לבקשת באי-כוחו למועד אחר. מתברר, איפא, כי ההליכים המקבילים בין בעלי הדין המשיכו להתנהל ללא כל עיכוב או השהייה בתקופת האיחור, ובאי-כוחו של המבקש פעלו בשמו ולא ראו לבקש כל דחייה שהיא מחמת מחלתו. המבקש היה מודע לקיומם של הליכים אלה ואף נטל בהם חלק כשהדבר נדרש (למשל, על דרך של הכנת תצהיר). נטען בפני, כי אותם הליכים שהתנהלו בבית-משפט השלום היו "טכניים", במובחן מהגשת ערעור שהוא ענין מהותי. איני סבורה, כי ניתן לעשות הבחנה כזו ובוודאי אין לומר, כי ההליכים שהתקיימו בבית משפט השלום בתל-אביב בתקופת האיחור, לרבות הגשת סיכומים בסוגיית ההשתק, הם "טכניים". בנסיבות אלה תמוהה מאד העובדה כי באי-כוחו של המבקש פעלו בשמו ללא כל קושי בתקופה הרלבנטית, אולם אך בנושא הגשת הערעור לא נעשה דבר, לרבות הגשת בקשה להארכת מועד בתוך התקופה.

עוד עלה מן החקירה הנגדית, כי בתקופת האיחור קיים המבקש קשר מסויים עם עסקיו (מסעדה בנתניה ועסקי נדל"ן בצרפת), ואף נסע לחו"ל מספר רב של פעמים (לטענתו, לצורך טיפולים רפואיים). זאת ועוד, המבקש אישר כי בחודש ינואר ש"ז שרת במילואים תקופה של מספר ימים לשם השתלמות.

התמונה המצטיירת מן המקובץ היא, כי בתקופה הרלבנטית לצורך הגשת הערעור על פסק דינו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב מיום 10.7.96 לא הוכחה כל מניעה מבוררת להגשת הערעור. מבלי לנקוט עמדה בשאלת השפעת מחלתו של המבקש על יכולת תיפקודו, אין כל ראיה לכך שבחודשים אוקטובר 1996 עד מרץ 1997 סבל ממחלה זו באופן שמנע ממנו הגשת הערעור במועד. אין טענה כזאת בפיו, אין תמיכה לטענה כזאת במסמכים הרפואיים, ויש ראיות להיפוכו של דבר, היינו, לניהול הליכים משפטיים בשם המבקש, ברמת מעורבות כזו או אחרת מצידו, במשך תקופת האיחור.

אשר על כן, אני מחליטה לדחות את הבקשה. המבקש יישא בהוצאות המשיבה ובשכר טירחת עורך דין בסכום כולל של 3,000 ש"ח.