בש"א 1893/17 פלוני נ. פלוני

1.

לפניי בקשה שהגיש המבקש למתן ארכה להגשת בקשת רשות ערעור על פסק דין של בית המשפט המחוזי בחיפה בו נדחו ערעורים הדדיים שהגישו הצדדים על פסק דין של בית המשפט לענייני משפחה בחיפה אשר הכריע בשתי תביעות רכושיות שהגישו הצדדים זה כלפי זה, וזאת למעט סוגיה אחת בה הושב התיק לבית המשפט לענייני משפחה לשם השלמה והבהרה.

פסק הדין ניתן בבית המשפט המחוזי ביום 19.12.2016, ולאחריו השלים בית המשפט לענייני משפחה את פסק דינו, בהתאם לקביעת בית המשפט המחוזי, בהחלטה מיום 22.12.2016. בסיפה לאותה החלטה קבע בית המשפט לענייני משפחה כי "כעת, עם מתן פסק הדין בערעור, מוצע לצדדים לפעול יחד על מנת לסיים את העניינים הנדרשים ולהשלים את הפירוד ביניהם".

לאחר שניתנה ההשלמה לפסק הדין הגיש בא-כוח המבקש לבית המשפט לענייני משפחה בקשה למתן הוראות בקשר עם פסק הדין, וביום 21.2.2017 ניתנה החלטה בבקשה זו.

2.

בבקשה שלפניי עתר המבקש למתן ארכה להגשת ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי, וזאת לדבריו "למען הזהירות". בפי המבקש שתי טענות מרכזיות. האחת, כי בהחלטה מיום 21.2.2017 שינה בית המשפט מהוראות פסק הדין המקורי בעניין כניסתו לתוקף של הליך כינוס הנכסים. על כן, כך נטען, יש למנות את הימים להגשת ההליך הערעורי ממועד זה; והשניה, כי נעשו נסיונות לניהול משא ומתן בין הצדדים לאחר שניתן פסק הדין בבית המשפט המחוזי, והוא סבר כי יש למצות נסיונות אלו טרם פניה לערכאה זו.

3.

המשיבה מתנגדת לבקשה.

המשיבה טוענת כי ההחלטה מיום 21.2.2017 היא "החלטה אופרטיבית" לצורך קיום פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה, ואין בה משום שינוי של פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה או של בית המשפט המחוזי. על כן, כך נטען, אין בהחלטה זו כדי להצדיק מתן ארכה. עוד טוענת המשיבה כי לא התנהל משא ומתן בין הצדדים בפרק הזמן הרלבנטי.

במאמר מוסגר אציין כי נוכח הסכם שנחתם בין הצדדים בבית המשפט לענייני משפחה התבקש המבקש להודיע האם הוא עומד על הבקשה, אך מהודעתו מיום 17.1.2017 כמו גם מכך שלא הוגשה הודעה בהמשך להחלטה מאותו היום, עולה כי הוא עומד על הבקשה ולפיכך תינתן החלטה בבקשה שלפניי.

4.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה ובתשובה מטעם המבקש ובכל החומר שצורף, סבורה אני כי אין מקום להיעתר לבקשה.

את טענת המבקש לפיה המועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי מיום 19.12.2016 נמנה ממועד המצאת ההחלטה של בית המשפט לענייני משפחה מיום 21.2.2017 (ואת הנחתו כי ככלל לא נדרש היה הוא להגיש בקשת ארכה, וזו הוגשה "למען הזהירות") איני מוצאת לקבל. על פי תוכנה של ההחלטה עניינה הוא ביישום ובביצוע של החלטות קודמות. כמו כן, אך מובן הוא כי בית המשפט לענייני משפחה לא היה מוסמך לסטות מפסק הדין שניתן בבית המשפט המחוזי. מכל מקום, אם סבר המבקש כי בהחלטה שניתנה בעניין סטה בית המשפט לענייני משפחה מהחלטות קודמות שלו או של בית המשפט המחוזי היה רשאי הוא להשיג על אותה החלטה בפני בית המשפט המחוזי, ולטעון לסטיה כאמור או להעלות כל טענה ערעורית אחרת בהתייחס לאותה החלטה. אולם טענה כזו אינה יכולה להצדיק מתן ארכה להגשת הליך ערעורי על פסק הדין של בית המשפט המחוזי, אשר הסתמכותה של המשיבה על סופיותו כבר התגבשה למעלה מחודש לפני מועד הגשת הבקשה דנן.

באשר לטענה כי בין הצדדים התנהל משא ומתן. המשיבה מכחישה כאמור טענה זו, אולם גם אם אניח כי היא נכונה אין בקיומו של משא ומתן, כשלעצמו, כדי להצדיק מתן ארכה מקום בו לא הוסכם על ידי הצדדים כי נוכח המשא ומתן תתבקש ארכה להגשת ההליך הערעורי. אין די בעניין זה בהנחות או בהשערות. לכל הפחות היה על המבקש להגיש בקשה מתאימה לבית המשפט, לפני שהמועד להגשת ההליך הערעורי חלף, אך הוא לא עשה כן (ולמעשה אף אין בפיו טענה מפורשת כי טרם שהמועד להגשת ההליך הערעורי חלף הודיע הוא למשיבה באופן ברור על כוונתו להשיג על פסק הדין של בית המשפט המחוזי).

בנסיבות המתוארות סבורה אני כי המבקש לא הוכיח קיומם של "טעמים מיוחדים" המצדיקים מתן ארכה, ועוד אוסיף כי על יסוד החומר שלפניי ובהתחשב בכך שההליך שהגשתו מתבקשת הוא הליך "בגלגול שלישי" הנסב על פסק דין בו נדחו ערעורי הצדדים על יסוד הוראת תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (בכפוף להוראה על השלמה), סיכויי ההליך אינם תומכים, על פניהם, בהיעתרות לבקשה.

מכל הטעמים המפורטים לעיל הבקשה נדחית.

המבקש יישא בהוצאות המשיבה בסך של 3,000 ש"ח.