בש"א 2002/03 פנחס שאול מודיאנו נ. מלי גולדבליט

בפניי בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות לערער.

הבקשה נתקבלה בבית המשפט ביום 28.2.03. פסק הדין נשוא הבקשה התקבל בידי המבקש, לטענתו, ביום 26.1.03. לכאורה יוצא מכך כי הבקשה הוגשה בחלוף 33 ימים, היינו – באיחור של 3 ימים. ברם, נוכח העובדה שבשבוע בו נתקבלה הבקשה היו שיבושים בעבודת בית המשפט, בשל השלג שחסם את הגישה לבית המשפט בימים 25.2.03 – 26.2.03, לא אוכל לקבוע כי אמנם נפל איחור בהגשת הבקשה.

לגופם של דברים, טוען המבקש כי הארכה נחוצה על רקע בקשה לתיקון פרוטוקול שהגיש לבית משפט קמא, ואשר בה עתר, לטענתו, לתיקונים מהותיים בפרוטוקול הדיון. על רקע זה עותר המבקש לכך שהמועד להגשת ההליך יימנה מיום ההחלטה בבקשת התיקון האמורה.

מתגובת המשיבה מתברר, כי בקשת התיקון הוגשה אך ביום 13.2.03. עוד מתברר, כי ביום 2.3.03 ניתנה החלטת בית משפט קמא, אשר נעתרה חלקית לבקשת התיקון. ברם, לטענת המשיבה אין התיקונים האמורים נוגעים לפסקי הדין שניתנו בעניין, אשר במרכזם עומד נושא מהימנות העדים, ובהם המבקש. לטענת המשיבה הדברים אמורים במיוחד בהליך של בקשת רשות לערער בדרגה שלישית, אשר מיועד בעיקרו לברר שאלות בעלות חשיבות כללית, החורגת מגדריו של ההליך המסויים.

האם הוכח טעם מיוחד כנדרש לשם מתן ארכה? המבקש פעל במועד בהגשת הבקשה לבית משפט זה. מבחינה זו, פעל כנדרש על מנת להעמיד את המשיב על כוונתו להשיג על הכרעתה של הערכאה הקודמת. זאת ועוד, אף שצודקת המשיבה בטענתה, כי אין התיקון המבוקש מלמד על קיומה של שאלה בעלת חשיבות כללית, כנדרש בהליך מן הסוג שהמבקש מעוניין להגיש, הרי שאין בכך כדי לשלול כל טעם מטענת המבקש לפיה על מנת להשיג על פסק דינו של בית משפט קמא, יש להעמיד את התשתית העובדתית הרלוונטית העולה מן הפרוטוקול על מכונה. ביחס לטענות המשיבה בהקשר זה אעיר עוד, כי אין מקום לכך שההכרעה בהליך שבפניי תהיה מושתתת על טענות הצדדים בדבר קיומה של טענה בעלת חשיבות כללית כאמור. עניין זה נתון לשופט של בית משפט זה הדן בבקשת רשות לערער לגופה. זאת ועוד, אף אין בפניי תשתית המאפשרת להתייחס באופן מושכל לעניין זה.

עם זאת, מתברר כי המבקש לא שקד בהליכים שנקט, ופנה באיחור מסויים (18 ימים לאחר קבלת פסק דינו של בית משפט קמא) לבית המשפט בבקשתו לתיקון הפרוטוקול. לעובדה זו לא ניתן הסבר. לא מן הנמנע, כי אילו פעל המבקש בשקידה הנדרשת, לא היה צורך בבקשת הארכה שבפניי. עם זאת, הדברים אינם ברורים די צרכם, במידה המצדיקה דחיית הבקשה מניה וביה. נראה לי, כי יש לתת לעובדה זו ביטוי במידת הארכה שתינתן, אך לא בעצם ההחלטה על מתן הארכה. מבחינה זו, איני רואה מקום למתן ארכה, כמבוקש, של 30 ימים. התוצאה היא, כי אני נעתר לבקשה באופן חלקי בלבד, ומורה כי בקשת הרשות לערער תוגש עד ליום 26.3.03. העתק מהחלטה זו יישלח לצדדים ללא דיחוי, באמצעות הפקסמיליה. אין צו להוצאות בהליך זה.