בש"א 2055/98 רחמים דבח נ. אילנה דבח

אין כל ממש בבקשות ודינן להידחות.

פסק דינו של בית-משפט קמא בערעורו של המבקש ניתן ביום 23.11.97. ההחלטה בבקשה לביטול פסק הדין ניתנה ביום 5.2.98.

המדובר בפסק דין בערעור ובהחלטה אחרת, שהדרך להשיג על שניהם היא על-ידי הגשת בקשות לרשות ערעור תוך שלושים ימים מיום שניתנו. שני המועדים להגשת הבקשות לרשות ערעור חלפו.

הנימוק היחיד האמור בבקשה הוא, כי המבקש נזקק לאשפוז עקב התקף לב בין התאריכים 17.2.98 ו23.2.98-. ואולם, אין בכך כדי להסביר מדוע לא הוגשה בקשה לרשות ערעור על פסק הדין מיום 23.11.97 במועד (או לפחות בקשה להארכת המועד להגשתה לפני שחלף המועד); וכן מדוע הוגשה הבקשה שבפני רק בתאריך 29.3.98, יותר מחודש לאחר שהמבקש שוחרר מבית החולים.

כמו כן, נטען כי הוגשה "בקשה להארכת מועד להגשת ערעור" לבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע במועד הגשת הבקשה לביטול פסק הדין שניתן במעמד צד אחד. ההחלטה בבקשה ניתנה רק ביום 19.2.98, ובא כוח המבקש הופנה לבית-משפט זה. אשר לכך, לא ברור פשר הבקשה לארכה שהוגשה לבית המשפט המחוזי, שהרי הדרך להשיג על פסק הדין בערעור היא בהגשת בקשה לרשות ערעור, וכן לא ברור מדוע ראה בא כוח המבקש להגיש את הבקשה לארכה לבית-משפט קמא דווקא ולא לבית-משפט זה. יש לחזור ולציין, כי לא הובא טעם להשהיית הפנייה לבית-משפט זה עד לתאריך 29.3.98.

בנסיבות אלה, דינן של הבקשות להארכת מועד להידחות, וכך אני מורה.